בילבולים.
בין עולם המבוגרים לעולם הילדים.
בין "נערות" ל"בגרות".
אני יודעת שאני מיוחדת. אני יודעת שאני לא כמו כולן.
אף פעם לא הייתי ולא אהיה.
אז למה כ"כ קשה לבחור, לקבוע,להחליט?
לא יודעת מה קורה עם הלימודים. כל יום מביא איתו מחדש אלפי כיוונים ושינויי החלטות.
ובינתיים? הזמן טס בין הידיים.
מפחדת שעוד כמה שנים אמצא עצמי כפקידה אפרורית בבנק.
והכל בגלל שאמא אמרה לי שטוב ללמוד את זה.
ומצד שני-שאני אכשל, ואחרי שנה/שנתיים של לימודים אבין שזה לא בשבילי,והכל חוזר מההתחלה.
ורגע,איפה ללמוד בכלל? לעזוב לראשונה בחיי את הפריפריה הכי מרכזית בישראל, לטובת ב"ש הרחוקה והאהובה כ"כ,או להישאר באיזור,במרחק נגיעה קרוב מדי להורים, ולהישאר ילדה-של?
אבל הרי כבר נסעתי לארבעה חודשים רחוקים,והייתי לבד.
והיה לי קשה,נכון. אבל מצד שני-קשה יש רק בלחם. ומזל שיש ג'הג'ה לשיחות כמעט חינם.
ועכשיו עולה הדילמה וגודלת- להתחיל מכינה שנה הבאה,או לטוס לדרום אמריקה עם חברת הנפש הטובה ביותר שלי?
אני יודעת שלא אתן לה לנסוע לבד. מצד שני,אני יודעת שהיא אלופה בדיבורי סרק.
זו הסיבה שאני כ"כ אוהבת אותה,אבל זו הסיבה גם שבסוף היא לא תטוס!
ובחורים.
מאז ג'סטין לא היה כלום. בחור אחד עם עיניים כחולות שניסה קצת,אבל די מהר ויתר ואני ידעתי שזה אבוד מראש כי הוא היה על זמן שאול. כרגע הוא בויטנאם פינת קמבודיה או משהו כזה.
ומשום מקום,מעל הכל, עוד פעם הבחור ההוא הגיע. כן,אותו אחד שמתרוצץ ועושה שמות במחשבות שלי כבר למעלה משנה.
אני צריכה לתת לו כאן בשם,אבל עדיין לא מצאתי משהו שיתאר אותו בצורה חד משמעית.
הוא כמו הלוחם,רק הלוחם של אחרי השירות הצבאי.
(הלוחם עצמו כרגע עסוק בעישון ג'וינט על מנת להתרכז בלימודיו באיזו אוניברסיטה בריטית ידועה).
והזמן רץ,את יודעת?
בלי להרגיש תהיי עוד רגע בת 22.
ועדיין,בלי חבר (אמא לוחצת)
וכרגע,בלי שומדבר ביד, אולי חצי נחמה.
ומיונים להדרכה בארץ,
ומחשבות על שוב לגשת למיונים לאל-על.
וארעיות.
מול יציבות.
מול הלא נודע?
לו ידעתי שכך יהיו פני הדברים,הייתי נאחזת בימי התום וחוסר הדאגות ביתר שאת.
ומצד שני,אלו היו לא ימים קלים בכלל,שאני לא מתגעגעת אליהם אף לרגע.
אני חושבת שאני די אוהבת את מה שיצא ממני בכמעט 4 שנים האחרונות.
הפכתי להיות בנאדם שהייתי די שמחה להיות חברה שלו.
נראה לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
