Life Is A Show

פורים.

ולראשונה מזה שנים אפילו נכנסתי קצת לאווירת החג, עם כובעים מצחיקים ואיפור.

עדיין לא מעיזה להתחפש, אחרי כל השנים האלה. אני כזו מוזרה.

ודווקא רציתי מאוד מסיבה, אבל לא הסתדר.

וחם, שרב,חמסין.

והחום הזה דורש להסתיר טפח ולחשוף טפחיים.

כל כך חם ושוב חוזרים לרגליים החשופות,לגופיות ולמחשופים.

זה כל כך ישראלי.

ונעים,זה כן.

ופתאום אני מגלה שאחרי ולמרות הכל, אני חייבת לחזור לעשות ספורט.

אחרי כל כך הרבה שנים שלא עשיתי כלום עם עצמי.

כי הגב כואב והיציבה השתגעה.

ואני רוקדת  עם עצמי מול המראה כל הזמן.

ומתגעגעת,בעיקר.

לריקוד,לתנועה, לכוריאוגרפיה.

אבל מאיפה מתחילים?

והגוף הוא כבר לא מה שהיה פעם. לא גמיש ולא צעיר.

ובכל זאת, הגיע הזמן להתחיל.

בעבודה הכל בסדר, טפו טפו.

על תקן אחראית משמרת לכל דבר, מאוהבת בספרים וכבר לא רואה בזה אתגר אלא דרך להעביר את הזמן.

וזה גם כסף,ומשכורת,ויציבות כלשהי.

כבר חמישה חודשים שם,בלי להרגיש.

ולימודים- שוב פעם מתמטיקה,שוב פעם גיאומטריה,ובגרות.

צריכה לשבת וללמוד אבל הקוצים שוב מציקים.

חייבת למצוא את הנוסחה.

וחיי האהבה?

שוממים. הבלחה לרגע של בחור כחול-עיניים לפני מספר שבועות הייתה ההי-לייט בכל העסק הזה,שמקרטע מאוד בשנים האחרונות.

אני רוצה קשר רציני, קשר בוגר, לא סתם משחק ילדים.

הגיע הזמן להתבגר,כנראה.