הרבה איומים והבטחות.
שנה וחצי או יותר של סחרחרה.
לא יודעת מה הוא שמע, לא יודעת מה הוא יודע.
יודעת שהייתי רק אני ועצמי.
והוא גם,
הולך ונעלם.
ותמיד ידעתי שהוא בלתי מושג,שאף פעם לא אוכל להגיע אליו.
ובפעם ההיא שנפגשנו,הוא גרם לי להרגיש כל כך קטנה וילדותית.
וכל הפינג פונג הזה.
של רוצה-לא רוצה, לא רוצה-רוצה.
והקשר ההדוק שהוא שמר עליו כל זמן שהותי בארה"ב.
והאכזבה כשחזרתי לארץ.
והאכזבה בחודש פברואר, שהובילה אותי לצאת עם כחול העיניים.
ובסוף,אתמול, אסמס.
אחרי שרציתי להפתיע אותו היום כי ידעתי שאהיה באיזור שלו.
"בסופ"ש אני מגיע לאיזור שלך"
"סבבה,כי אני מחר באיזור שלך!"
"יומיים ברציפות? זה עלול להיות ממש שיא"
"למה עלול? זה אפשרי ביותר!"
"נהדר! אז קבענו"
והיום סוג של בדיחה באנגלית הזויה לגמרי.
ואז העיר הגדולה האהובה עלי מכולן,הלא היא ת"א.
והוא כמעט ואיחר.
אבל בסוף זה יצא לפועל והגעתי אליו.
וסתם ישבנו ודיברנו,וצחקנו והוא הכין לי קפה ממש מושקע.
וכל מה שרציתי זה פשוט לבוא ולנשק אותו. והשתפנתי.
בסוף זה קרה. ומעבר לזה.
לא יותר מדי רחוק, אבל היה די הזוי לראות אותו נרדם.
(אני לא עייף! אז מה אם אני ער מ-3 לפנות בוקר!).
היה ממש מוזר.
כל כך הרבה זמן.
כל כך הרבה מתח מיני.
ולא יודעת אם זה החלום ושברו.
או אולי בגלל שהוא תמיד ייצג לי את הטיפוס של הקשר היציב שאני כל כך רוצה.
או שאולי בגלל שתמיד חשבתי שהוא לא מושג בשיט,
ומסתבר שגם הוא נפל ברישתי
(או שאני נפלתי כפרי בשל לידיו?).
ומחר זה סימן השאלה הגדול.
והרגשה כזו מוזרה.
נמאס לי להפריד בין תחושה ורגש.
ולא הפרדתי היום,לא הצלחתי. זה גם היה הדדי.
לא מנתחת, מנסה לזרום הלאה.
הייתי ממש קולית.
אם לא ילך-אז לא ילך.
ובנימה אופטימית זו-
התקבלתי להדרכה שרציתי,
אחרי דרך ארוכה ורצופה בתלאות.
לעזאזל,
אני חייבת לשמור על אופטימיות. חייבת.
אני יכולה להיות כזו אדירה כשאני רוצה. רק כשאני רוצה....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
