Life Is A Show

כשהסיפור חוזר על עצמו ומשוכפל?

התעקשתי,

נסעתי,

הגעתי.

"שימו לב לילדה היפה הזו. יפיופה, למה את הולכת לבד בשעות האלה"?

הגעתי.

דפיקה בדלת.

חיבוק,נשיקה,

תה חם

והמון המון חיבה.

"אז מה מביא אותך לת"א?"

"באתי לבקר אותך....."

וכאילו שזה לא היה ברור ושקוף לחלוטין.

הררים של חיבוקים ונשיקות.

ואחרי כל כך הרבה זמן שלא היה לי את זה,

זו הרגשה כל כך טובה.

ומעלה בי שוב את המחשבה,

שאחרי הכל, חלק מאופיו של אדם משתקף בדרך שהוא מביע את עצמו- גם בחיבוקים ובנשיקות.

וכנראה שלפעמים לא צריך מילים,

אלא רק שתיקות.

וייתכן שמחר אני אתחרט על זה עד אין קץ.

אבל הוא מדהים.

ואני ממש לא יודעת לאן זה ילך.

אבל הוא חייב לי בענק.

(ואחד מרפק חדש).