Life Is A Show

כמעט שבוע שלם שלא כתבתי כאן.

מה זה בכלל שבוע? סה"כ שבעה ימים.רק שבעה...

אבל בעצם,זה כל כך הרבה,וגם כל כך מעט.

ועכשיו עוד חג,וזה בא והולך,ורץ כל כך מהר.

"והזמן שלך הוא רץ ממש כמו ילד,

ויש לו כוח,הוא מושך...."

(היהודים/לא קל)

עוד שבוע אחד עבר,מלא בכלום.

אז הייתי בתל אביב עם אמא,וקנינו הרבה מאוד חרוזים בכמויות מסחריות איפה שכולם קונים חרוזים ואחר כך מוכרים אותם במחיר כפול חמש.

ויש לי שני צמידים חדשים.איזה כיף.יחי החומרנות.

ואני יוצאת להדריך בעפיפוניה.בוגדת שכמותי.יש לי אפילו חולצת תנועה כחולה.

היא אמנם של פוטר,אבל היא עדיין הולכת להיות עלי,אצלי,איתי.

אני כזו כופרת.

ועוד חודש וחצי צבא. זה כל כך מתקרב.

והכי חשוב?

הדיכאון שלי,העצבות,כל הדברים המכוערים והכואבים שדחפתי כמה שיותר החוצה ממני,כמה שיותר מהר,זורקת אותם בשיא המהירות כדי לא לזכור,כדי לשכוח,

חוזרים אלי,ובגדול.

אני סופשבוע לבד בבית. פעם ראשונה בית ריק,אין לי מושג מה יהיה.

זה רק אני,לבד,אני והשקט שלי. ואני באמת צריכה את הזמן הזה לעצמי.

ובכל זאת,לא יכולה להימנע מהמחשבה הזו של כמה כיף יכל להיות אם היה כאן מישהו איתי,

שיחבק אותי בלילה.