Life Is A Show

את בתקופה רעה עכשיו.

בתקופה ממש לא משהו, אפילו קצת על הפנים.

הבור הזה שנפער, בין התחושה שעברת כשחזרת לארץ, מה שרצית להשיג והמעט שהצלחת להשיג בחלוף הזמן.

מרגישה כל כך קטנה ומזערית, יושבת לי בכוך הקטן שלי בקצה קו היכולת. ממתינה.

כאילו שמישהו צריך לבוא ולאסוף אותי. להרים אותי מכאן. לגלות ולפתוח אותי לעולם.

מרגישה שאני נחנקת.

ועוד פעם שוקעת לתוך הריטואל הזה.

העבודה נחמדה,שכר רעב, קרוב לבית. נשארת שם בעיקר כי נוח. לא תמיד נוח אבל הכי נוח שיש כרגע.

הכל תמיד זה פשרה.

נמאס לי מפשרות.

הגיע הזמן לשבור את הכלים?

גם כך צריכה להודיעה שעוזבת חודש הבא, במיוחד עכשיו שאני קוצרת את הפירות של העבודה הקשה שלי.

חצי שנה שאני שם.

והדרכה במחנה קיץ.

שוב אמצע את עצמי בסוף הקיץ עם עור חרוך מהשמש ושיער צרוב קצוות מהים.

כמו שאני אוהבת,האמת.

ואז אדדה חזרה למחילה שלי כאן, בין עצי האורן הקטנים, ואשקע שוב בשנת עמידה.

די,נמאס.

והבחור ההוא. שבטש בי מבפנים לבחוץ ומבחוץ לבפנים. ובעיקר,

הכאיב לי כל כך.

אולי לבכות יעשה יותר טוב?

כי שומדבר אחר כבר לא עוזר.

(אולי גלגל הצלה?)