Life Is A Show

בלי להרגיש,אני כמעט שבועיים כבר לא עובדת.

סיימתי שני ספרים וחצי,מתוכם שני להיטים די רציניים ואחד בחזקת קלאסיקה.

את פרסי ג'קסון וגנב הברק קראתי תוך שלושה ימים לערך? בין הבר מצוה של אחי לשיגועים של פולי,האמא הפולניה שלי.

את "דמדומים" קראתי בערך תוך יומיים וחצי. 416 עמודים שפשוט נגמרו לי מהר מדי.

עד כדי כך, שמצאתי עצמי אצה-רצה לאתר הרשמי של המחברת,רק כדי למצוא את הפרק הראשון של הספר השני,ולקרוא אותו,ועוד באנגלית,להבין כל מילה ולהצטער על כך שפספסתי את ההזדמנות הנוכחית לבקש אותו ממישהו שמגיע לארץ.

אז נכון לעכשיו,

בצורה די משעשעת,מצאתי קווים מקבילים ביני לבין בלה,גיבורת הסיפור.

ובין הסיפור הרומנטי-המזעזע האחרון שלי.

אז לכן,מעכשיו אם אני מדברת על ההוא, יקראו לו אדוארד.

אבל מצד שני,אדוארד,האהוב של בלה,כל כך אוהב אותה. אז ייתכן שזה לא פייר לטובת הדמות הסיפורית.

שיהיה :)

אני שונאת מתמטיקה.

ולא רוצה ללמוד ודוחה את הכל.

והזמן רץ לי מתחת לידיים.

עוד שבוע יומולדת.

ועוד פחות משבוע בגרות שלא למדתי עליה.

ואני לא חושבת שאי פעם אני בחיים באמת אלך ללמוד.

כי אני אף פעם לא היה החלטית מספיק לטובת מה אני רוצה ללמוד בכלל.

או שאני מסוגלת.

ככה זה כשהיפראקטיביים,כנראה.

ומנותקים מכל דבר ומכל מקום.

(מחפשת מסגרת בצורה נואשת. רואים עלי?)