Life Is A Show

עוד שבוע אחת והכל ייגמר.

כל כך הרבה שינויים בבת אחת.

אבל ידעתי שזה יבוא.

עוברת דרומה, לגור לבד, סוג של.

מתחילה ללמוד. בשעה טובה אבל גם עם כל כך הרבה סימני שאלה.

נוסעת צפונה לסופ"ש. אחרון עם המשפחה עד להודעה חדשה.

אני ילדה גדולה כנראה.

הגיע הזמן לפרוש כנף.

וכל הזמן ממעל,

מרחף לו הפחד הזה שאני לא אצליח,

ואחזור אבלה וחפוית ראש עם הזנב בין הרגליים.

ואני כל כך לא רוצה להגיע לרגע הזה. חייבת להבטיח רשת אבטחה מנפילות.

להחזיק חזק ולעמוד בפרץ.

לנסות להצליח. להצליח ללמוד.

ובינתיים,

כמו שטף דם מתפרץ שרק חיכה לרגע הזה,

זה חזר אלי שוב.

אולי כבומרנג, ששילחתי לפני מספר חודשים.

אבל איך ניתן להסביר את חוסר האונים הזה,

של מודעות ברורה לפתיחה ביודעין של פצעים מגלידים?

כבר מיואשת. לא יודעת אם אי פעם יהיה שחר לקשר בינינו.

כרגע צבעו שחור כפחם, האהוב על שנינו כל כך.

גם קצת מסכנה כבר, כמו שבויה בכלוב של זהב,

עם אליל בשר ודם.