Life Is A Show

שבוע ראשון נגמר!

לא מאמינה שזה מאחורי.

לא מאמינה שממש התחלתי ללמוד.

שלושה ימים, 20 שעות פרונטליות מלאות בפיזיקה, ומתמטיקה, וטריגו ואלגברה וגיאומטריה.

האנשים מדהימים. לא מכירה את רובם אבל אלו שמצאתי מסביבי מקסימים.

כיף לגור אצל סבא וסבתא, והמיקום נהדר. בדיוק באמצע של הכל.

והעצמאות הזו.

של ללכת ברגל לאן שרוצים ולתכנן את הזמן איך-למה-כמה וכו'.

וכל כך הרבה אנשים שאני אוהבת שפתאום נמצאים מסביבי.

ובכלל, חברה.

אז מה אם אני קורעת את התחת בסופ"ש ב-400 תרגילים במתמטיקה?

והלפטופ של אבא כבד מדי על הגב?

אני, כנראה, ייתכן.

מאושרת שעשיתי את הצעד הזה?

כן! אפילו מאוד :)

ואפילו האובססיה ההיא, למושבניק,

מתאזנת לאט לאט.

החלטתי שדי, מספיק לי ממנו.

שום תועלת או דבר טוב יצא לי מהקשר איתו יותר.

הבנתי, הפנמתי, ודי.

עכשיו רק צריך להתאפק לא לדבר איתו,

ולהפסיק לגרום לפייסבוק לעדכן אותי על כל צעד ושעל שלו.

מעצבן משהו, האתר הזה....