שנה חדשה.
וכשמה כן היא- תשס"ט מסיטה אותי חזרה לדרך הישר.
כולי תקווה.
חותמת חודש ראשון בבאר שבע.
ההליכות כבר נעשו דבר שבשגרה, כאילו מעולם לא הפסקתי.
כאבי הגב סודרו ע"י קניית תיק נוח, מרופד במיוחד ומפנק.
החדר בחצר כבר סודר ואורגן והפך להיות אי של שקט באמצע העיר.
הלימודים עולים על גדותיהם, אבל כולי תקווה שאצליח לתכנן את החופש הבא (בשבוע הבא) לטובת סיום כולל של כלל השיעורים.
ובסדר לי.
באמת.
אמנם שוב הבטן עשתה לי צרות, כהרגלה בקודש, אבל גם זה פלוס מינוס הסתדר.
אז פחות סנדביצ'ים,איסור לשתות חלב וכמה שפחות קפה ובעיקר המון מים.
ומתחיל להיות קריר. וכבר ירד גשם כמה פעמים. השבוע הוא גם העיר אותי באמצע הלילה.
וגאווה. מישהי שאני באמת אוהבת והיא לי כמו אחות עברה גיבוש טיס.
וכיף. אני אוהבת את האנשים שפגשתי בלימודים והפכו לחברים שלי.
ומושבניק חדש.
לא זה הידוע לשמצה, שאין להגיד את שמו. ההוא עם מוטת הכתפיים האסטרונומית.
אלא אחד חדש.
ייתכן חדש- ישן בהגדרה, כי הוא תמיד היה כאן, רק מעולם לא שמתי לב אליו.
שרתנו יחד אי- שם בצבא, כשעוד היינו ילדים בני 18 רכים ויפים.
הקשר נותק וחובר, ובזמן האחרון התהדק קצת יותר.
כמעט ארבע שנים מאוחר יותר, ומעל לשנתיים מאז נפגשנו לאחרונה, הוא בא לקפה.
ומוזר, אבל לא זכרתי כמה שהוא גבוה.
וכמה שהוא חמוד וציני, בדיוק כמו שאני אוהבת.
והעיקר- אמיתי וטבעי.
בניגוד מושלם לדבר ההזוי הזה, ששבה אותי ואת תשומת ליבי למשך זמן כה רב.
היה כיף.
לא אשקר שזו גם התחושה הזו, של להיות שוות ערך. לא זילזול ולא חוסר הערכה.
יצאנו קצת לטייל והיה לי קר, אז הוא חיבק אותי.
תנועה לא נכונה של הצוואר שלי גרמה לי לכאוב. הוא דאג לעסות, ללטף ובעיקר לשאול אם הכל בסדר.
הוא לא לחץ, לא דחף ולא הציק. בניגוד לבחורים רבים כל כך שיצא לי להכיר, לצערי.
והיה משהו כל כך מקסים ושובה לב
בטבעיות הזו של לשבת על המיטה, אחת ליד השני,
לספר סיפורים ולדבר ולצחוק ללא הפחד מביקורת.
להיכנס למלחמת כריות כה- מצחיקה שידעתי שאפסיד בה מראש.
וכשסיננתי "כיף איתך!" להיסחף לחיבוק מועך, נשיקה ענקית ו"את כזאת חמודה!" אחד.
יודעת רק דבר אחד.
שממזמן, אבל ממזמן,
לא קראו לי חמודה ובאמת התכוונו לזה :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
