מתנגן- R.E.M- The One I love
אירוני שדווקא השיר הזה נבחר פתאום,מכל השירים.יחי הרנדום ליסט.
ואני הרי כ"כ עסוקה גם ככה בנושא הזה.
ביומיים האחרונים אני מתעסקת המון בנושא שבכלל לא קשור אלי ישירות.אני הרי כבר לא לומדת,אז למה לי להתעסק עם הלוגיסטיקה של ההסעות? אולי בגלל שאכפת לי מזה שחברים וחברות שלי,שנוסעים בהסעות,נתקעים כל פעם מחדש.
ובאמת שלא מגיע להם לחכות שעתיים בשמש בשביל אוטובוס מסכן שבכלל עושה טובה ובא לקחת אותם.
אז הלכתי,ודיברתי,והשגתי את כל המערכות מכולם,והלכתי למי שמרכזת את זה ביישוב שלנו וישבתי איתה והתאפקתי לא להרוג אותה או לפתוח עליה את הפה אפילו שממש הגיע לה.
היא הדמות במציאות של מיס צ'וקסאונדיק,המורה מסאות'פארק. פשוט גועל נפש.קופי לגמרי.
ומה שעצוב בכל העניין שהיא גם טיפשה באותה המידה בדיוק.
כרגע אני יושבת ובונה את המערכת כולה ומקווה שיהיה טוב.זה לא ייגמר כל כך מהר.
ומזל,באמת מזל,שהילדים האלה לא מוכנים לשתוק.תודה לאל! הם לפחות למדו ממני משהו :)
שבת,ראשון,שני- כל הערבים נגמרים בקומונה. מתחילה להתקשר אליהם,לחבר'ה החדשים.הם גם בגיל שלי.
שלושה בנים,שלוש בנות. יש שני בנים ובת שהם אחלה,באמת אחלה.
את אחד מהם,לשם,פגשתי אתמול כשיצאתי קצת ממורמרת מהמזכירות של היישוב.הוא חיבק אותי ושאל מה קורה ואני במצברוח הקרבי "הם מניאיקים! האחים שלי יחכו היום שעתיים בשביל הסעה הבייתה"
לשם בתגובה:"כן,הם בהחלט זונות"
אני: "כן,הם דפוקים לגמרי.הם חושבים שהילדים האלה הם סופרמנים! לא מזיעים!"
כמה דקות לפניכן,כשעוד הייתי עם הבטטה-פלוץ שגם ידועה בתור הרכזת הסעות בתוך המזכירות,וראיתי שזה כבר אבוד והיא פשוט לא מבינה שאלו כולה ילדים ושאולי די כבר להיות כל כך מושחתת,
היא פתאום אמרה לי: "אין מה לעשות...אז תעברו ללמוד במקום אחר! בעיה שלכם!"
אני בתגובה:"וואלה? אז זה אומר שאתם תורידו לנו מהארנונה? כי זה עולה במוניות!"
אוי,זונות,כולם זונות!
ובנימה אופטימית זו,כמה דברים מעלי-דמעות:
אתמול היה הפרק האחרון של "השיר שלנו"!! אהההה!! איך אני אחיה?
פשוט מעולה! אבל היה טוב,וטוב שהיה. מה שכן,הפרק סיום היה מאכזב. ה"קדם אירוויזיון" (אעלק) נראה,הופק וצולם ברמה שלא מביישת אף הפקת סיום בסניף קריית ניסים ג' של השמו"צ.....
ואתמול,אחרי הפרק,ואחרי שהלכתי לרוץ עם אמא בלבוש פאקצתי משהו (מכנסיים ורודות זה נחשב?) התקלחתי,וריחנית ומאגניבה מתמיד הלכתי לקומונה,לבושה במיטב מחלוצותי מימי התיכון העליזים-מכנסי באגי שחורים,חולצת ילד סיני,ו..הסנדלי עור הניצחיות שלי,שמשום מה לכל העולם יש אותם עכשיו.
והיה די מבאס אתמול.היו שם כמעט כולם מהקומונרים-פוטר,לשם וילי המקסימים,החננה והאנורקטית המקסימים קצת הרבה פחות,והחבורה הרגילה-הג'ינג'ית,זה שדומה לצב,ועוד רבים וטובים. התחיל סבבה,נגמר די גרוע,כולל הגעה של איש המזגנים בצורה תהומית למדי בשעה עשר וחצי בלילה,ואני בהרגשה ממש לא נעימה.
יצאנו בשעה 11 בלילה מהקומונה,ליוויתי את הג'ינג'ית הבייתה.
איך שאנחנו יוצאות,פצחתי במונולוג קורע לב "לא כיף איתם! אני פשוט שונאת אותם!"
הקטנה בתגובה אמרה לי "אבל הם חמודים! ומה עם פוטר?" אז אמרתי שפוטר הוא אחלה וזה באמת לא אשמתו,
אבל השאר,הם...במילה עדינה אחת? פשוט מגעילים. טוב,עוד נלמד אותם איך להתנהג,זו פשוט חובה.
הגענו לג'ינג'ית הבייתה,מרחק של שתי דקות הליכה מהקומונה,ובאנו להיכנס ודיברנו ואמרתי כמה שאני מאוכזבת והכל וגם כמה אני עצבנית על כל העניין של ההסעות ועל התגובות ה"נלהבות" מצד אלה שאמורים לשתף פעולה...ופשוט התחלתי לבכות.
הרבה זמן לא בכיתי,לא ככה.לא הייתה שום סיבה שאני אפגע מהקטע הזה,אבל כנראה שדברים מצטברים בפנים,וכשאנשים שאין להם אופי ועמוד שידרה בגרוש מרגישים חופשי לקחת עלייך טרמפ,אני באמת מתרגזת.
אמרתי לה שאני מאוכזבת,ואולי זה הרף הגבוה של הקומונרים שעזבו והגעגועים אליהם וגם,ההשוואות הבלתי נמנעות,אבל זה לא רק זה-יש שם איזו אווירה של ניכור,שהם לא נפתחים אלינו,של קרח שלא נשבר...ואני אישית מרגישה שכל הכיף והסבבה וההרגשה הנעימה שתמיד הייתה לי שם מהרגע שהגעתי,נעלמה.
אז היו שתי דקות של בכי,ואז נרגעתי,ונכנסתי עם הג'ינג'ית לביתה.בערך עשר דקות היינו בפנים,ואז היא ליוותה אותי החוצה.איך שהיא סוגרת את הדלת של הבית שלה ועולה איתי במדרגות חזרה לרחוב,פתאום טלפון.
אמיץ,הוא ולא אחר. יום לפני הסתמסתי איתו באמצע הפעולת קומונה כי רציתי לבדוק מתי הוא חוזר,אם בכלל.
הרכזת נוער של היישוב שלנו,שמסתבר שהייתה המרכזת שבט של חברות שלי,שאלה אותי אם אני ארצה לעזור לה להעביר את הסמינר פתיחת שנה של הסניף ביישוב.אמרתי שסבבה. בפועל,לא נסגר עם זה כלום.
חשבתי אולי לצאת בכל זאת,אבל החלטתי לוותר,כי באמת אין לי מה לעשות שם,אם אני לא מעבירה איזשהן יחידות.
היא רצתה שאני אעביר את היחידות של ההדרכה. אבל לא קורה כלום,אז חבל.
יום ראשון זה לא היה סגור. שלחתי לו הודעה "אתה יוצא חמשוש?", "לא,בשישי,למה?" "כי אני כנראה מעבירה סמינר בשישי"
ואז הייתה שתיקה,ואז פתאום אתמול הוא התקשר,וזה כל כך הקפיץ לי את המצברוח באותו הרגע.כל כך!
דיברנו כמה דקות,קבענו שאולי נתראה בשישי,והוא אמר שהוא חייב לעשות כמה דברים בבסיס,ואם הוא יכול לחזור אלי עוד חצי שעה הוא ישמח.אמרתי שבכיף,ואיך שהוא ניתק את הטלפון אני והג'ינג'ית פשוט התחלנו לצרוח.שתי ילדות עומדות וקופצות בטירוף באמצע שומקום באמצע הלילה. היא,מצידה,הייתה עם הבעת פנים מופתעת לחלוטין כל השיחה,ואני נכנסתי לאטרף והלכתי לי ברחוב מזמזמת שירים ומחייכת לעצמי בצורה הכי דבילית שיש.
שוב,ממש כמו פעם.
בדרך עוד עברתי ליד הקומונה,מתלבטת אם להיכנס,ובסוף קפצתי לסניף,כי הוא בדרך הבייתה ולשם והאנורקטית ישבו שם וראו את "השיר שלנו" בשידור החוזר. ואז קיבלתי את הטלפון המיוחל,ודיברנו המון המון המון,והיה כיף,והיה מצחיק.
והוא אמר שהיה לו ממש כיף לדבר איתי,שזה משהו שאני תמיד הייתי אומרת,ואני הוצאתי דברים מהזיכרון מלפני שנים,
וזה היה ממש כמעט כמו פעם.
ושוב,מוזר לי,ממש כמו אז.
כיף לדבר איתו,וכיף לשמוע ממנו, והתגובות שלי כלפיו הן מאוד מאוד חיוביות וחיוכיות.
אבל,מה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
