Life Is A Show

עוד שלושה ימים,

וזה הכל.

בראשון בערב אני כבר אתייצב שם, אדרים לי, כך.

ושני בבוקר אלבש את שמלת האוברול החומה והגופיה הלבנה מתחתיה ואלך רישמית למקום שבו מתחילים החיים החדשים שלי, ואפגוש את האנשים שהולכים ללוות אותי במשך כל השנה הקרובה.

שנה כל כך עמוסה. מערכת השעות כבר הופצה והיא מלאה בכל טוב בלימודים. ימים של עשר שעות וגם של תשע,

אבל גם ימים של ארבע שעות משעשעות באנגלית. והרי, אני ואנגלית זה Peanuts :)

מרגישה פתאום תחושה מוזרה.

של סוף, של התחלה חדשה. המון התרגשות.

בין לבין גם הרגשה שהאנשים האהובים עלי נעלמים.

פץ מתחילה ללמוד פתאום לתואר ראשון ועסוקה בסיפורים כרגיל, צ'ה הדרים לו לנקות את הראש בסיני, משאיר אותי כאן לבד עם הוראה ברורה לעדכן אותו כל יום בפייסבוק.

המושבניק בחו"ל, כך שאין דרך לתפוס אותו. וכולי קינאה בטיול שהוא עורך עכשיו.

כל השאר נעים ונדים להם.

הולכת לפגוש את הקצינוס. טלפון שלו לאחר זמן רב, מציע לבוא לקפה.

היה נורא נחמד.

עד ש...הוא יצא מגעיל כמו שהוא רק יודע, ולאחר חצי שעה של ישיבה חביבה על קפה הוא הביט בשעון, מלמל כמה מילים לעצמו והודיע לי שהוא מצטער, אבל הוא חייב ללכת לקחת את ההורים(!) של ארוסתו (!) משדה התעופה.

מיותר לציין שנעלבתי. סופסוף הזדמנות להשלים פערים של כמעט שנתיים עם מי שפעם זכה לתואר "הידיד הכי טוב שלי" וגם היא נהרסה.

הייתי  מעריכה אותו כל כך אם הוא היה בא ואומר שהזמן קצוב.

הרגשתי כאילו באתי לפגישה עסקית, או בלשונו- פ"ע.

ומשהו כבר לא היה טבעי שם. לא אמיתי.

מה שמוזר עוד יותר, כי הוא נראה כה לבבי ונעים ועושה הכל מרצון. אבל מצד שני הוא תמיד "תוקע" לי קטעים שכאלו.

העיקר הוא התפלא שאין לו מושג מה הולך בחיי וכמה שאני לא בקשר איתו. זה לא בגלל שאני לא רוצה.

בזמן שישבתי אצלו הוא הספיק להעביר לי הרצאה (שוב, ושוב) על כמה שהוא שונא את המושבניק עוד מהימים שהם היו בתיכון.

אני כבר לא יודעת למי להאמין.

שניהם לא טלית שכולה תכלת, זה ברור.

אבל לפחות כרגע מי שאמיתי ומספק את הסחורה זה ההוא ה"שנוא" כל כך.

ואני כבר לא שונאת אותו.

להפך.

מתגעגעת, כל כך.

לנוכחות שלו, לשיחות איתו.

אפילו קצת לטירוף שהוא משרה עלי.

כוח המשיכה הזה, שאין לי דרך לתאר אותו כי מעולם לא היה לי כך.

הרצון לאחוז ולשמור, שלא יעלם לי. הממשיות הזו, כאן ועכשיו.

אז כן, הוא היה טמבל מטורף.

אבל הדיעה אומרת שייתכן, רק ייתכן.

שחדרתי את הבונקר.....

ועוד רגע,החודש הזה נגמר.

וכל כך הרבה ציוני דרך.

עוד מעט יום הולדת 22.

וב-24.5 כבר עברה חלפה לה שנה מאז שטסתי לארה"ב לראשונה,

ונגלה לפני עולם כה רחב ונרחב ושונה ממני, ובכל זאת סוחף עד אין קץ.

התאהבתי בעולם הגדול,בחקר התרבות והאנשים.

ונכון לעכשיו אני מתגעגעת.

וחתכתי.

את הלימודים,שאולי זו טעות,אבל לא מצליחה לעבוד ולהושיב את עצמי ללמוד בו זמנית.

לא עם העבודה הזו.

ואת ההוא.

את ר', או ט', מלשון טמבל. או פשוט אידיוט מושלם.

אפילו שלא רציתי לצייר אותו מעולם ככזה.

אבל כבר לא נשארה לי ברירה.

בניסוח ברור,מהודק,מרוחק ומתנשא עד מאוד,

הוא צייר לי תמונה ברורה לחלוטין לעיניו ומוחו המעוות של הדברים כפי שהוא רוצה.

את נפילתי הבלתי מתוכננת אליו לדירה, אי שם בערב קריר באמצע מרץ.

(שכח שהובילו לה אלפי הפצרות (שלו) וביטולים (שלו) ותכנונים שנגנזו והופרכו במשך זמן רב לפניכן).

ועוד כהנה וכהנה פנינות חוכמה.

הגדיל לעשות ואמר שמעולם לא נוצרה משיכה ברמת האינטלקטואל, או במילים של רחוב-

שאני פשוט טיפשה ולא אשת שיחה טובה.

אבל!

להבדיל אלפי הבדלות,

משיכה מינית יש גם יש. הרי בורכתי (לדעתו) בנתונים מרשימים.

ואני לתומי חשבתי, שהנתונים המרשימים שבורכתי בהם כולם נמצאים וקשורים במישרין ועקיפין למוחי הקודח.

אידיוט מושלם.

ואני גם, לא יצאתי ידי חובה בעניין.

הלכתי שבי אחריו ואחרי מה שהוא ייצג בפני כל כך הרבה זמן, בלי לראות את האמת המרה והכואבת.

כל החברים שלי אמרו כל כך הרבה זמן שהוא לא בשבילי.

החל מהקצינוס שלמד איתו בשכבה, וכלה בכל החברים שלי,ששמעו עליו אך ורק מהסיפורים שלי.

אמרו שהוא פשוט לא מבין מה יש לו בידיים. שהוא פשוט לא הצליח לראות בי את מה שכולם, בלי יוצא מן הכלל,רואים.

ובסופו של עניין-

הפספוס נעשה וקיים. ואני כל כך לא מצטערת.

ייתכן שהוא היה צריך להישאר בתור חלום בהקיץ בלתי מושג.

תמימה שכמותי, איך לא שמתי לב לרמזים.

ואיך יכלתי לדעת?

יצור נאלח בעל הלך מחשבה מעוות לחלוטין, שחודשיים שלמים שיחק בי כמריונטה.

בי,

האדם שמעולם לא נתן שיסובבו אותו "על האצבע הקטנה", מי שתמיד חשבה שיש לה כל כך הרבה מנגנוני הגנה ובדיקה,

שהרי משהו חייב לפעול בסוף.

אז מה אם הוא טייס?

כולם אותו הדבר,מסתבר...

ועוד פעם, כרגיל, שבוע שני ברציפות, השעה חצות וחצי והטלפון מצלצל. הודעת טקסט חדשה.

"את בתל אביב"? והשולח הוא ג'יי. עוד פעם הוא.

שולחת לו הודעה חזרה "אני מבינה שזה כבר בנוהל. אני דווקא בבית..."

הוא מתקשר אלי ואני מחליטה שהגיע הזמן לעשות את השיחה הזו, זו שאני מתלבטת אם לעשות כבר ממזמן.

לשאול את השאלה הזו שמציקה לי כי אני שונאת לשמור דברים בבטן.

"ג'יי,אני על המחשב. בוא תתחבר...." והוא מוסיף אותי למסנג'ר ואנחנו מדברים. ממש כמו בימים הטובים של הצבא כשהוא היה שולח לי אי מיילים  ברשת הצבאית שהיו מפילים אותי לרצפה מרוב צחוק.

מתחילים לדבר, ועוד פעם, איכשהו, הנימה הזו קופצת.

"ג'יי, אני חייבת לשאול אותך שאלה"

"נוו תשאלי, אני לא נושך"

"זה יהיה מגלומני מדי,עזוב"

"יאללה,תשאלי"

"יש סיכוי שאתה רוצה אותי?"

ומזלו שלא היינו פנים מול פנים או בטלפון כי הוא פשוט התחיל לגמגם.

בסוף זה יצא.

ובגלל שהוא בחור מצחיק ושנון וציני עד אימה הוא שלח לי שורה של הודעות שבסופן מצטרפות להוכחה גאומטרית, שהמ.ש.ל (מה שצריך להוכיח) שלה- אני רוצה אותך.

אז שאלתי אותו, ג'יי, מה קרה לך? אני תמיד חשבתי שאולי יש סיכוי אבל זה לא נראה לי הגיוני. אתה ידיד שלי. אתה תמיד היית אחד האנשים שיותר אהבתי ביחידה, ובגלל זה נשארנו גם בקשר אחרי שהשתחררתי. מה יש?

איפה כל האומץ לבוא ולהגיד לי מה אתה חושב? מה יש לך על הלב?

ואז מסתבר שתמיד ידעתי. וצדקתי בהרגשה שלי.

הוא רצה אותי מבערך היום שנפגשנו לראשונה. בסביבות שנה.

אני חשבתי שהוא רוצה להרוג אותי ושהוא שונא אותי.

הוא החליט שמשום מה אני ה-בחורה בשבילו.

"אבל ג'יי, אני נוסעת עוד חודשיים וחצי, אני כבר עוד שניה עם רגל אחת על המטוס. למה עכשיו?"

"תמיד היה אידיוט אחד שהקדים אותי, שהספיק לפני"

"ג'יי, תמיד הייתי שם. מה הייתה הבעיה?"

לכי תביני בנים.

חודשיים לפני שאת עוזבת את הארץ כנראה לתקופה בלתי מוגבלת מגיע לך מישהו בהפוכה.

מרפי אני שונאת אותך.

סופשבוע ראשון מאז שנגמר הפסיכו הזה.

ורציתי לצאת, אני בספק אם זה יקרה.

אני כל כך מבולבלת.

מה יהיה עם הקבלה לסוכנות? ומה יקרה אם לא? ואיזו עבודה אני אמצא שתסכים לקחת אותי לארבעה חודשים? האמת שהם לא צריכים לדעת שאני באיזשהו שלב אעזוב..אבל עדיין.

הבטחתי לעצמי שבמרץ אני אתחיל לעבוד. מה שמשאיר לי שבוע לעבוד על החדר שלי ועל הבית.

לראשונה מזה שלוש שנים ובכלל יותר מדי זמן שהתחלתי לזרוק דברים ולמיין.

קשה לקבל כאן בבית עזרה ותמיכה...אם זה בזמן הפסיכומטרי שהם לא הבינו למה אני מסתגרת בחדר ושיגעו אותי, או עכשיו, כשאני רוצה קצת את היד התומכת לעשות את השינוי הזה..הם לא מסוגלים, נפשית.

לאבא שלי יש מחסן שלם של מצבורים. דברים שאף אחד לא משתמש בהם יותר, וגם אם רוצים כאלה דברים קונים מחדש.

אני מתכננת לזרוק את הכל מחר. ושרק ישמיע צפצוף.

הבלונדי נרגע. הוא לא מאכזב אותי כמו שהוא פשוט מבולבל והרבה פעמים הוא יותר מדי "גברי" בשביל להודות שהוא פשוט צריך את הקרבה, החיבוק והמילה הטובה...

הוא נכנס ללחץ מהרצון להספיק כמה שיותר ומה יהיה בהמשך ומה הוא יעשה? והיום כשדיברנו אמרתי לו שזה "התקף אזרחות" מוכר, וקורה לכולם, וזה נורמלי ושזה יעבור...הרגעתי אותו והרגשתי בקול שלו איך הוא מתרכך,נושם, מפסיק את הלחץ האינסופי הזה.

הוא נסע לחגוג עם חברים שלו בעיר הגדולה, ובהתחלה הוא לא בדיוק שש להזמין אותי, ופתאום, כנראה אחרי השיחה היום ואחרי שאני כבר סוג של נעלבתי "אולי תבואי? יש לך אוטו? בואי לכאן,תהיי איתי..." ואני נאלצתי לסרב, כי אני עייפה, כי אני מותשת, כי אני מפחדת לנהוג לבד את הכמעט שעה הזו ועוד להסתבך באיזור שאני לא כל כך מכירה. לא בשבילי.

אם הוא רק היה נזכר שעה לפני, הייתי לוקחת את עצמי ואותו והכל היה הרבה יותר טוב.

ואחי עבר טסט, בשעה טובה.

עוד נהג נוסף לקלחת המשפחתית על רכב מסכן אחד.

אבל די למירמור! סופשבוע בסימן ניקוי וזיכוך,זריקה ושינוי.

ושמישהו  ינסה לעצור אותי.

ראש השנה אצלנו בבית

יותר מדי אוכל

רשמים מוטעים משני בחורים שלא יודעים מה הם רוצים מעצמם.

אולי פשוט לעזוב אותם וזהו?

יוצאת עוד שעה למסיבה בחוות רונית.

לקפוץ,לרקוד,להתפרק

כמובן שעם כל החברה

החמולה הרגילה והאהובה כ"כ.

מקווה שיהיה עוד משהו נוסף.לא יזיק לי איזה מספר טלפון חדש,כמה סיפורים חדשים וחוויות חדשות.

רק להעביר את התחושה המוזרה הזו

של הדחייה.