|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
כנראה
שכל חומות ההגנה שלי מתמוטטות לאור הימים האחרונים.
הקש הראשון שהראה את השבר היה סמינר הסוכנות,שכולו יהדות ואהבה ואושר וקרבה.
לאחריו בא יום הזיכרון, שלראשונה סימן לי כל כך הרבה.
השירים בו, העצובים, אלה שגדלתי עליהם ואהבתי אותם כל כך,נשמעו כל כך צורבים בבשר ועצובים.
לא יכלתי לשיר עוד את "מי שחלם ונגמר לו החלום" כי זה בדיוק מה שקרה לגדי.
את "הרעות" שכל כך אהבתי, עם השורה הנוראית "כבר שנה ונותרנו מאז..." שמגמדת את הכל בליריקה ישנה ומלאת סיפורת והערכה, של אלפי נופלים...של עשרות שנים...ואנחנו כאן רק בשביל בנאדם אחד. ויש עוד המון.
וכל ההתעסקות הזו,בלי הפסקה.
במלחמה הראשונה שלי.
במלחמה הפרטית שלי.
שפתאום כל המדינה השתתפה בה.
שפתאום גיליתי שאני בחזית.
ומה אני,סה"כ? הייתי ילדה בת 20.
פתאום מצאתי משהו שכתבתי בהפגזות לפני המלחמה.
כאילו קראתי את הנולד.."מה היה לי רע להישאר לעשות יומיות ולהיות ג'ובניקית בקריה?"
משהו בער לי בעצמות ללכת לחוד החנית, לחזית. למקום הכי קרוב לשדה הקרב שיכלתי להיות בו מבחינת התפקיד שהצבא ייעד אותי אליו.
לא נלחמתי במלחמה, אבל תמכתי בכולם.
בבוכים,בשבורים,בכואבים,בנלחמים,במתארגנים ובמתאבלים-בכולם.
רק מול הים,בחוף הצוק בהרצליה, מלווה במבטו הכה-אוהב וחברי של הלוחם, חבר ותיק ואהוב כל כך לכל האג'נדה הצבאית הבלתי מתפשרת הזו, נתתי להכל לעלות ולי-לבכות.
כי אני הרי לא בוכה.
אני גיבורה. הבחורה היחידה שהחזיקה שם מעמד.
הצלקת יוצאת לאור רק עכשיו, אור ליום פירסום דו"ח ועדת וינוגרד.
כשכבר נמאס לי לקרוא עיתונים כי כולם מדברים על הצבא שלי.
ועל האיזור שלי.
ועל כל מה שאנחנו ידענו ממזמן ושומדבר כבר לא יחדש לנו.
ודי כבר,נמאס.
לא רוצה לראות עיתון ולא לשמוע חדשות ולא כלום.
אני החזרתי את הכל בבקו"ם ונדמה שאף הזדכיתי על הזכרונות האלה ביחידה.
אבל כנראה שהמשפט שאני אומרת הרבה בזמן האחרון רודף אחרי כמו אמת-
"אתה יכול להשתחרר מהצבא, אבל הצבא לא יכול להשתחרר ממך".
כמה נכון.
פעילות אחת באנגלית,לא קשורה בכלל,שנשלחה לי מהמנהלת הכה-חביבה שלי בארה"ב, על תשעה באב, גורמת פתאום לכל צינורות הדמעות שלי לעלות על גדותיהם.
אני הולכת לבכות כל כך הרבה הקיץ הזה.
אם עכשיו הם מביאים אותי לידי התרגשות,מה יהיה שם?
עוד שלושה שבועות.
עוד 21 יום.
וזהו.
| |
שלכת ספטמבר
כל כך הרבה זמן שלא כתבתי כאן,ונדמה שהפער הזה הציק רק לי.
החלל שהלך ונפער בין חוסר התיעוד למה שקורה סביבי,דווקא בתקופה עמוסה כל כך בפרטים,הוא זה שהכריע לבסוף.
והנה אני שוב,כאן. מרגישה סוג של משב חדש שנמצא בכל חלקה טובה שאני הולכת בה.
תקופת השיחרור.
ג'וזף ניסח את זה כ"אס"ש"-אוירת סוף שירות,ולי נותר רק להסכים איתו.
המלחמה הזו התחילה ב-12 ביולי, 2006. זה התאריך שהקולקטיב זוכר.
אותי,אם תשאלו,כחיילת המשרתת בצפון וכאדם ריאלי בפרט,הייתי אומרת שהכל התחיל הרבה לפני.
(ולמפקפקים שביניכם,רוצו לקרוא את "אם יש גן עדן" רק כדי להבין שההיסטוריה חוזרת על עצמה,וזו לא המצאה של הדור שלנו).
ומה עבר עלי בכמעט חודשיים האחרונים?
"קריעה" אינסופית,ופתאום קצת חופש,והרבה מאוד חשש,ופחד,שהתחלפו בסופו של דבר בעצבי ברזל שלא חזיתי,ובעצם,איש לא חזה שיהיו לי.ופתאום כל כך הרבה בגרות מ"דלת קטנה שנטרקה" והפכה להיות לבנון השנייה.
וכמו בשיר הזה, "את ואני והמלחמה הבאה" מאבדת חבר לשכבה,חבר לבסיס,בן משפחה,חבר באיזור מגורים,חבר-של-חבר,חבר-של-חבר-של-חבר,ובעצם,המעגל הזה שאיננו נגמר,שמחבר את כל ישראל אחד לשני.כמה פלצני,כה קלישאתי,אבל כל כך נכון.
ישראל מדינה קטנה,הצבא עוד יותר קטן.הצבא בצפון? פיצפון! כולם מכירים את כולם.
וככזה המצב,הכאב הפך להיות יום יומי,ומצאתי את עצמי נשארת חזקה בשביל כולם. בשביל הקצינוס,שאיבד לראשונה בחייו ולא הבין איך להתמודד עם זה,בשביל קוזאק,שביום אחד כאילו נפלו עליו השמיים,אבל מזל שרק בכאילו,בשביל כל החברות שלי שמצאו בקור הרוח שלי איזה סוג של סלע,או אוזן קשבת לימי צער שכאלה,וגם בשביל הנחלאווי,שפתאום,ככה,בלי להרגיש ובלי להתכוון,הפך לכמה שבועות,ורק למספר,למרכז כלשהו אצלי.
ובין לבין,בין בום ל"בם", מוצאת את עצמי סוגרת את השיניים בכוח על לחמניה מלפני יומיים,אנחנו במלחמה,אין מה לעשות-זה האוכל,צריך להתמודד.ושוחקת שיניים כשמעצבן,כי עכשיו הכל כפליים ויותר. ומקווה וחולמת על ימים טובים יותר,ימים של קיץ ואושר ושמחה בתל אביב או באכזיב,של שמש,שיזוף שכבר צורב והרבה מאוד חיוכים.
וכאילו בכדי להחיש את הדברים,מצאתי את עצמי למרות ואף כל הנסיבות לוקחת מטוס לכיוון אחד,אבל רק לשבוע,לספרד.
והעולם? אחר לחלוטין,כמנהגו נוהג. ובין ארובות מעשנות באזור התעשיה אני מחפשת את ה"בומים" המוכרים מהבית,וכל פעם מחדש קולטת כמה שאני כבר לא שם,ובכל זאת. ובזמן שאני שם,שוכחת לשבוע מה זה לדבר עברית ושוחקת את החיך עם ה"ר" המתגלגלת,הספרדית הכובשת,נגמרה המלחמה.
וחוזרת לארץ,וכאן כמו עולם אחר,והכל כאילו השתנה בשנייה,בלי שנשים לב.
והתאריך נוקף,ו...הנה,כבר חודשיים לשיחרור,לא פחות ולא יותר.
ומתחילה לחשב לאחור.השבוע הזה יוקדש לכך,והשבוע ההוא יוקדש לזה...והזמן לא מספיק.לא מספיק לדבר.
ופתאום שבוע אחרי שבוע לחזור.מוזר כל יום חמישי ללבוש את מדי ה-א' וללכת לכיוון הש.ג. התרגלתי משכבר הימים שהמדים נשארים תלויים לפחות מספר זוגי של ימים. ועכשיו? הלילות מתקצרים,הימים נמסים,וכמו בשעון חול-מה שירד למטה,כבר לא יעלה,לא יחזור.
וישנו כאב הלב,שיחויב לבוא בפירוט ופרוטרוט כלשהו בשבועות הקרובים.את הלוחם עזבתי לאנחות כבר לפני מספר חודשים,ויתרתי על כל סיכוי אפשרי או הגיוני או רגשי שהכל יחזור על עצמו. ופתאום,עם כל הכאוס הזה,מצאתי את עצמי עם הנחלאווי,בחור מקסים שהנסיבות מצאו אותו ואותי ביחד,איכשהו,יושבים וישובים סמוך אחד לשנייה במקלט קטן,אי שם בצפון הרחוק,לפני זמן לא מועט אך קיים.והעניינים התגלגלו,והחור שנפער בימים הראשונים של המלחמה כאילו ונסתם,הלך ונעלם. אז כן,קשה לקבור חברים,אך למצוא אהבה? סותמת את כל הכאבים והפחדים. ושלושה שבועות קסומים ומדהימים,של צביטות,חיוכים וגם סתם הקנטות,ופתאום כבר אין התאמה,ואין חיבורים,צפון,דרום והרבה ניגודים, והנה,כבר,נעלמים.
אך כמו במטה של קסם,כי הרי ידוע שהחיים עולים על כל דימיון,ברגע השמע אות הקריעה הראשון,הופיע לו אותו לוחם מהולל משכבר הימים,בדרישה אחת-אני ואת חוזרים.
וזה הכל,על רגל אחת ומעט חיוך וקצת שיברון.
על עוד שבוע,שהלוואי,יעבור בשקט ובשלום.
La Banya,Delta del Ebre',Spain 16.08.06
| |
הכי יפה
|
|
הילדה הכי יפה בגן
יש לה עיניים הכי יפות בגן
וצמה הכי יפה בגן
ופה הכי יפה בגן
וכמה שמביטים בה יותר
רואים שאין מה לדבר
והיא הילדה
הכי יפה, יפה בגן יהודית רביץ-הכבש השישה עשר-הילדה הכי יפה בגן
מגיל אפס אמא שרה לי את השיר הזה.
בהתחלה בשביל לנסוך בי ביטחון עצמי אבוד,שנאבד כשבגיל שלוש הוצרכתי להרכיב משקפיים,משקפי ראיה,שמלוות אותי עד עצם היום הזה,וכל כך לא אהבתי ללכת איתן.
ילדה קטנה,בלונדינית ומקסימה,עם משקפיים גדולות ועגולות,כיאה לסוף שנות ה-80 והאופנה החולפת.
ילדה יפה.
שגדלה להיות תלמידה יפה,ורקדנית יפה,ומדריכה יפה.....אמא תמיד חושבת שאת יפה.
וככל שהשנים עוברות,את רק נעשית יפה יותר ויותר.
וזה היה ברור,שכדי להשלים את המעגל-
אני אהיה גם חיילת יפה.
לאלו שהטילו בי ספק לפני שהתגייסתי ופסלו בבוז את המסלול שהתקבלתי אליו,הפטרתי באמירה
"חכו חכו,אני אהיה הקצינה הכי יפה בצה"ל"
וזה באמת כך.
חיילת יפה,עם חיוך שלא נמשה מהפנים (בסיגנון משק"יות ת"ש),מדים ירוקים וצמה ארוכה ארוכה בצבע ג'ינג'י-בלונדיני,
ועיניים שצוחקות,גם כשהיא עצובה מבפנים.
אף פעם לא הייתי מוקצנת בהתנהגות שלי.לבכות אני בוכה בשקט,לצחוק אני צוחקת בצחוק גדול,אבל לא בצורה דרמטית או וולגרית מדי.
הריאליות הזו שלי,המחשבה האחראית,הרצינית,הבוגרת הובילה אותי להתנהגות שונה מהבנות האחרות,כבר בגיל צעיר.
למדתי שאני חזקה,שאני יותר בוגרת.
בעצם,הבנתי שיש לי כוח רצון.
כבר אז,בגיל צעיר מאוד,הבנתי שהכל זו בחירה שלי-אם לבכות או לצחוק,אם להיעלב או לא.במיוחד בקטע של לבכות ולהיעלב,שניהם ביחד או כל אחד לחוד.
בצבא זה עוד יותר התגבר. עכשיו אני כבר חיילת. ומכיוון שאני חיילת לכל דבר,וחיילים אינם בוכים,גם אני לא בוכה.
כבר חודש וחצי בצבא,ואף פעם לא בכיתי. דמעות התרגשות נזלו לי לאורך הלחיים בטקס הסיום של הטירונות שלי,כשעמדתי כולי מתוחה,זקופה וגאה ונשבעתי להיות חיילת בכל רמ"ח איברי.
את הטירונות והקורס אני בעצם עושה באותו המקום,כך שהמשכתי להיות עם הבנות מהטירונות גם במסגרת הקורס עצמו.
בטירונות הצלחתי להציב את עצמי בנישה שמצאה מאוד חן בעיני.לא נלחמתי על המקום שלי,לא התווכחתי יתר על המידה,והכי חשוב-הייתי אני,לגמרי ולחלוטין,משוחררת מכל תסביך כלשהו,ונהנתי מכל רגע.
הבנות למדו להכיר אותי כמו שאני,עם כל השטויות שלי וכן,גם חוסר הביטחון הקטן הזה ושמחת החיים הילדותית שלי,שנמצאת בדברים מוזרים כמו לשיר כשקמים בבוקר ולחבק את כולן באהבה.
הבנות האלו הפכו להיות חברות שלי,והן אלו שהודיעו לי שהן בחרו אותי להיות מועמדת לקטגורית החיילת למופת של המחלקה בטירונות. בסופו של דבר לא זכיתי באף תעודת הוקרה,אבל ההרגשה הזו,שמישהי החליטה לבחור בי כי לפי דעתה הייתי הכי מתאימה,החמיאה לי מאוד.
בקורס הדברים קצת השתנו,כי חילקו אותנו אחרת והפרידו בין חלק מהבנות שהיו איתי,וצירפו אלי בנות אחרות.
בעצם,להתחיל הכל מחדש-צוות חדש,מפקד חדש,אפילו חדר חדש לישון בו עם בנות לא מוכרות.
והסתדרתי. שוב החיוך והעזרה והאהבה הבלתי נגמרת הזו שלי לאנשים,הוכיחה את עצמה.
נאיבית הייתי כשחשבתי שאנשים לא יתחילו לפרוש,ועוד יותר נאיבית מכך שחשבתי שזה לא יפריע לי.
האווירה אצלנו בקורס הייתה נוראית.חוסר מוטיבציה משווע שגרם גם למי שהיה בריא פיזית להרגיש לא טוב פסיכולוגית.
בשבוע השני של הקורס אני כמעט לא הייתי,כי כאמור,חטפתי שפעת במלוא מובן המילה.
והשבוע? חזרתי בכוחות מחודשים,אוהבת ומתגעגעת אל הקורס שלי.הרבה אנשים עזבו,אבל אלא שנישארו באופן פלא נראו רגועים מתמיד,רציניים יותר ועם הרבה יותר מוטיבציה.
אין כמו ההרגשה שיש אחרי מוראל קורסי מטורף מול חדר האוכל,כשאנחנו יודעים שאנחנו צועקים הכי חזק.
התחיל להיות טוב,סופסוף.
וחילקו אותנו למגמות,וקיבלתי את מה שרציתי,שתיכננתי עליו מהרגע הראשון שידעתי שאני מגיעה למסלול הזה.
וזו מגמה שיותר קשה להתקבל אליה,והתחרות עליה הייתה גדולה מאוד.
והייתי הכי מאושרת בעולם כשהודיעו לי שאני הולכת להיות שם.
אז למה לא הייתי מאושרת אחרי? מה הפריע לי? ולמה הרגשתי את גוש הבכי מחניק בגרון,ללא אפשרות לצאת?
כשהיא מחייכת
גם אני מחייכת
וכשהיא עצובה
אני לא מבינה
איך אפשר להיות עצובה
כשאת הילדה הכי יפה בגן.
וזו באמת שאלה טובה.....
|
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
