לחזור הבייתה,להוריד את האחידות,לפתוח את הארון ולראות אלפי צבעים מולי.
אינספור אפשרויות,אינספור רעיונות,וכל כך הרבה צבע.
כמה שהתגעגעתי ללבוש בגדים רגילים :)
וממחר,שוב חוזרים לשגרה,אחרי "מנוחה" בבית בשישי שבת.
ולמה במרכאות? כי עבדתי בלי הפסקה.
אחרי הכל,אני בקורס,ואלו לימודים לכל דבר,מלאים בחובות.
היום בצהריים נסענו לבקר את בנדוד שלי,שהתגייס שבוע אחרי,ונמצא כרגע בטירונות קרבית בבסיס שנמצא חמש דקות נסיעה מהבית שלי.
הוא התקשר אלינו בשישי ואמר שהמזג אוויר נוראי ושהוא קופא מקור,ושכל הדברים שלו נרטבו כי יש להם נהרות באוהל בגלל מזג האוויר המדהים ששורר אצלנו באיזור (ומי כמוני יודעת כמה קר כאן.ההרגשה היא אירופאית לחלוטין בחורף הזה).
אמא שלי,דאגנית שכמותה,צ'יפרה אותו כמו שרק אמא יודעת לצ'פר,אפילו שהיא בעצם רק דודה שלו.
אמנם אני והוא גדלנו ביחד מגיל אפס ואנחנו עד היום חברים טובים,אבל עדיין יש לו אבא ואמא.
ובכל זאת,אמא כבר אומרת שהיא מרגישה שיש לה שני ילדים בצבא-אותי ואת בנדוד שלי.
אז הגענו אליו עם משלוח "כבד" שכלל בערך את כל הבית-מגבת יבשה,נייר טואלט,גטעקסים יבשים,כפפות פליז,כמויות של ממתקים ואיך אפשר בלי-קופסא מלאה בעוגה ביתית שאמא אפתה במיוחד בשבילו.
אז נסענו אליו,והוא יצא אלינו,ופתחנו ארוחת "שחיתות" של קפה מתרמוס וכמויות מסחריות של אוכל שאמא הביאה לבנדוד שלי כדי שיאכל (הצבא צועד על קיבתו,לא כך?).
מסקנה סופית-באמת קר אצלנו באיזור,ובנדוד שלי גיבור שהוא שורד :)
אני,לעומת זאת,נמצאת בתנאים של "גן עדן" בערך,אפילו שאין לי נהרות מתחת למיטה,אלא רק בשבילים :)
עוד ארבעה שבועות נגמר הקורס,וזה הולך להיות זמן עמוס מאוד.
אני אמורה לסגור שבת בזמן הזה,כנראה עוד שבועיים,ובין לבין לקרוע את התחת בלי הפסקה.
רק שיהיה טוב,באמת.
כרגע אני מסתדרת,רק המוזיקה חסרה לי. אני מוצאת את עצמי שרה בלי הפסקה,אבל אני מתחילה לשכוח.
מישהו אצלנו הביא גיטרה והצלחתי לשכנע אותו לתת לי לנגן. שכחתי דברים.
אני מנסה להילחם נגד השיכחה הזו,ולקרוא,ולהפעיל את המוח מעבר לדברים הספציפיים שאני צריכה.
רק לא להתנוון,זה הפחד הכי גדול שלי...
שיהיה לכם אחלה של שבוע,שלא יהיה לכם קר,שלא תירטבו בגשם והכי חשוב-אל תהיו חולים.
זו חוויה לא כל כך נעימה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
