Life Is A Show

הבטחתי לעצמי לכתוב כדי לא לשכוח את המצב הנוכחי.

את הקסם שלי, שאין כמוהו כרגע או עד שיוכח אחרת, לא ראיתי למעלה משבועיים.

מה שכן, אנחנו מדברים כל יום, הוא מצחיק אותי עד קוצר נשימה ובעיקר כיף איתו. כיף לדבר איתו וכיף לריב איתו  ולצעוק עליו ולהתלונן ולהתבכיין ומה לא. כנראה שכך זה צריך להיות?

לוציפר, הלא הוא טייס הפלצות שלי,

התייצב כאן באורח פלא ביום שישי שעבר.

זאת לאחר שלפני מספר שבועות הוא הודיע שהוא רוצה לשבת איתי על כוס קפה נייטרלית, על חשבונו (כי אני עד כדי כך תפרנית שאני לא יכולה להרשות לעצמי כוס קפה, כן?) ובעיקר גרם לי להמון אנטיגוניזם.

אבל לפני שבוע הוא באמת היה כאן. נקודה ראויה לציון.

הוא ממש הצביע ברגליים והגיע. שאל אם אני בבית, התקשר לקבל הכוונה והתייצב.

עם האופנוע, המעיל וכל הפאסון שלו, שאפשר לראות מקילומטרים.

ולעזאזל.

כמה שהוא יפה וחתיך שזה כואב לי בדיוק במקומות שאני לא מסוגלת לוותר עליהם. וכמה שאנחנו יפים ביחד.

אבל הייתי חזקה והחלטתי לא לתת לזה להשפיע עלי. שיגיד מה שהוא היה צריך לומר לי ממזמן, וזהו.

ישבנו אצלי בחדר, אחרי שהוא אמר שלום לכל המשפחה, ליטף את הכלב שלי (שמשום מה נבהל והסתתר מאחורי, הייתכן שזה מסביר משהו?) והוא פשוט התחיל לדבר.

לא האמנתי למשמע אוזני ולמראה עיני. הבחור שמירר לי את החיים במשך כמעט שנה יושב מולי, מדבר בשצף קצף על רגשות, אומר כמה שאני חשובה לו וכמה שהוא הצטער שהוא פגע בי ושאני התרחקתי.....מה לעזאזל??

אם היו אומרים לי ב-11.5.08 שיבוא יום והדבר הכי מתנשא ופלצן עלי אדמות ימחל על כבודו, יזחל אלי חזרה ויבקש ממני לסלוח לו ולהבין אותו, מה הייתי אומרת? הייתי מבינה אותו יותר?

אז אמרתי לו את המילים האחרונות שעוד לא אמרתי לו בפנים.

שהוא יצר לעצמו, במו ידיו, תדמית של מפלצת.

הוא החוויר והתנצל וביקש סליחה והסביר שבסיטואציה בה הוא היה הוא פשוט נסגר והתקפל פנימה ורק ניסה להדוף אותי.

הרי ידעתי כל הזמן שהוא בונקר, ובכל זאת הוא חיפש אותי ללא הפסקה, שולח מסרים כפולים ובעיקר מתנהג למופת כ-

emotinal chess player.

אז כרגע אני תלויה ביניהם.

בין הקשר עם הקסם, שרק נוצר אבל הוא שריר וקיים ומראה כל כך הרבה נכונות ואמיתיות וטבעיות,

לבין הקשר עם הטייס, שכל כולי ערגתי אליו במשך זמן כה רב ובכל זאת יודעת כמה הרס הוא יכול להביא עלי.

קשה לי לנתק איתו קשר. הוא חשוב לי איפשהו ברמת האדרנלין וגם בגלל השדון הקטן שיושב לי בראש ולוחש שיש עוד סיכוי קטן שיום אחד אני והוא נתחתן.

כמה נאיביות, לא?

ומה סך הכל אני רוצה?

שיהיה לי טוב......

הזמן רץ אחורה.

ארוחת צהריים-ערב עם המשפחה. היה כל כך כיף.

ואז עוד פעם,נשאבת למחשב ולביזבוז הזמן המשווע.

חייבת לשבת על התוכנית עבודה למחנה, אבל שומדבר לא יוצא לי מתחת לידיים.

ואני נכנסת ללחץ.

וכאילו שזה לא מספיק, כנראה שאני צריכה לערוך שוב את הרשימה שיש לי בראש שלי מי חברים שלי ומי לא.

ומי אני, כחברה.

ובנוסף, ההוא שפתאום הבליח, עם כל כך הרבה רצון טוב וזמן מועט.

ואני נלחצת. כמו כל פעם בזמן האחרון, ובורחת אחורה.

"מה יש לך לחפש בי? מה יש לך להשקיע בי,שעוד חמישה ימים אני על המטוס? אתה צריך איזו בחורה חמודה,בונבונה כזו,שתחבק אותך חזק כשתחזור הביתה ותאהב אותך ותהיה שם בשבילך. בעיקר,תהיה שם בשבילך. כי אני לא יכולה,לא עכשיו".

ועוד פעם כל הרוטינה הזו, רק בעברית גבוהה ויכולת הבעה אופטימלית.

אבל מרפי,לעזאזל,למה עכשיו?

"במלכודת השעה, בא מלאך. תראו מה יש לו ביד......!"

"זה כבר לא נדמה לי,אלא שאנחנו מתבגרים מהר מדי.בלי שחשבנו בכלל,בלי ששמנו לב בכלל,מסתבר שהתבגרנו.זה יכול להיות דבר אחד שקורה או רצף של אירועים,אבל בשורה התחתונה-אנחנו מתבגרים".

והנה,כבר אוקטובר.

אתמול ,קרוב קרוב וצמוד צמוד,מחזיקה לו חזק את היד למשך כל הזמן,איתו לאורך כל הדרך,חבר טוב מאוד שקבר את אמא שלו,שנפטרה יום לפניכן.

כולנו ידענו שמתישהו זה יקרה.לאף אחד לא הייתה ההערכה.רק לי הייתה תחושת בטן רעה,ולפירחח ולי היה נושא שיחה משותף לכל השבוע,אבל עדיין-זה בא בבום,וכאב.

יום מתיש ונוראי,בחום מטורף לקבור בנאדם.אירוניה שהילד הכי חמוד והכי מתוק דווקא הוא מקבל דבר שכזה.עוד יותר אירוניה היא שהילד שהכי אוהב סרטי אימה קובר את אמא שלו ביום שישי ה-13,לא פחות,יום שמוגדר רישמית כיום של מזל רע.

ומה איתי?

מחר עולה לבסיס בפעם האחרונה,בגלל התעקשות של המפקדים שלי. עולה,עובדת ויום אחרי אורזת את הכל ואומרת שלום ולא להתראות בשבועות הקרובים,עד לשיחרור.

מבחינה רומנטית לא יכלתי לבקש יותר-מרבה דברים מרבה צרות. יותר מדי זמן חיכיתי וביקשתי וקיוויתי...ובא משהו,אבל אני פשוט לא רוצה ולא מרוצה. הוא מצחיק אותי וכיפי,אבל בו זמנית זה גם נראה לא מחייב ואני מודעת לעניין שאני משחקת על הגבול הדק הזה שבין להטריף את דעתו של הבחור לבין שבירה מוחלטת שלו.

שבוע מטורף לחלוטין,ולחשוב שפיתאום אני גם מתחפש"שת. 23 ימים לשיחרור מראה לי כאן הקאונטר (ספרן,בעברית נכונה).

ובסוף,גם זה ייגמר,ומגיעה לקיצה תקופה.

ובסופו של יום,וסופו של סופ"ש שמבחינתי לא הייתה בו מנוחה כלל,אני מבינה שבעצם הכל מתחבר לי.

אחד ועוד אחד,יגיד כל ילד קטן,תמיד יהיו שווים 2,לא?

היום בערב יש לי יומולדת.

בשעה 12 בלילה, כשאני אהיה כבר לבושה במדים, ברכבת בדרך לעיר החוף הישנה, בדרך חזרה לבסיס, אני גם אחגוג יומולדת 20, איכשהו.

מקוצרת, דווקא ביום ההולדת שלי, ודווקא מהסיבות הכי מטומטמות שיש. מי הסכים לו בכלל להחזיר אותי?

והאמת? שנמאס לי כבר.

ההבדל הענק בין היחס שאני מקבלת ממספר לא מבוטל של אנשים, לעומת היחס המגעיל והנוראי שאני מקבלת משני אנשים קטנים ומסכנים, הוא פשוט גדול מדי. יותר מדי.

זה מוזר פתאום לחזור הבייתה שבוע אחרי שבוע, להיות קצת בבית. ואני עוד פעם לא מרגישה טוב.

כנראה שהתייבשתי עם כל הנסיעה הזו לדרום. היה פשוט סיוט. כל כך חם שם!

ובפקקים האלה בגלל ההופעה של רוג'ר ווטרס....40 קילומטר לפני הבית שלי כבר התחילו הפקקים. אמרו ירושליים תל אביב? התכוונו גם לכל אזור לוד, וראשון לציון, ובעצם? יותר נכון להגיד כל אזור המרכז!

בסוף, כמו אנשים במשימה חשובה מאוד (לא להתייבש בפקקים) ועם קצת אינטליגנציה (הצבא הרי מנוון את כולם), החלטנו פה אחד, אני והקצינוס, שפקקים זה לא בשבילנו, והספיק כל הזמן הזה שהתייבשתי בתחנה כשחיכיתי לו שהוא יבוא לאסוף אותי מהרכבת (וגם שם כבר היו פקקים) אז..חתכנו דרך היערות.

ובמקום שעתיים וחצי של עמידה בפקק, כל העסק (בנסיעה איטית ביער) לקח לנו בסביבות חצי שעה, ובסוף גם קינחנו בארומה, כדי לבזבז את כל הזמן הזה לטובה.

מסקנה- אמנם קצת הצטערתי שלא הלכתי לרוג'ר ווטרס, אבל שום דבר, אפילו לא הופעה של אלפי בני אדם, תמנע ממני מהלגיע הבייתה בזמן!

ולדבר קצת יותר חשוב-

מי היה מאמין שאני אגיע לגיל 20. תמיד חשבתי שבאיזשהו שלב משאית תבוא ותידרוס אותי ואני לא אשים לב בכלל, או לחילופין-יקרה לי משהו שהוא צפוי לחלוטין שבכל זאת, יפגע בי.

עד עכשיו לא קרה כלום (טפו טפו טפו) והגעתי לגיל 20 החביב, שמשום מה יותר מדי אנשים מפחדים ממנו.

אז וואלה, גיל 20, הא? אני חושבת שלא ישתנה כלום, חוץ מדבר אחד- כמות הקרינה שתגיעה לי למוח בימים הקרובים, שכל העולם ואישתו יתקשר להגיד לי מזל טוב (ואני יודעת שהם יתקשרו..איזו שאלה זו בכלל! אחרי כל החפירות האלו שלי? אין מישהו ביחידה שלא יודע שיש לי יומולדת!).

אני כבר לא יודעת איך להתמודד עם המפקדים האלה שלי. אני באמת יורדת מהפסים והחברים שלי מודעים לזה ואומרים שאני רק נעשית מצחיקה יותר ויותר.....משום מה אתמול,כשהייתי בדרום, המפקדים של החיילים הצעירים הציגו אותי כ"פיה,מלאך משמיים שכל מה שתבקשו ממנה לעזור היא תעשה כל מה שהיא רק יכולה, ואפילו מעבר לזה".

וגמרו לי לחייך,להסמיק, לרצות לברוח משם ובעיקר להיות  מאד נבוכה מצד אחד, אבל מצד שני,שמחה מאוד.

כמה חיבוקים קיבלתי השבוע! אני באמת חושבת שזה עבר את גבול הטעם הטוב...

אז מה היה לי? 20 ונהנים, 20 ושבוזים (מהמקוצרת הזו) 20 ועייפים (כל הסופשבוע ישנתי) 20 ועסוקים, 20 ויפים...

והעיקר? שעוד מעט הטירוף הזה ייגמר. לצאת  מהידיים של שני חכמי החלם האלה, וכל העולם ייפתח לפני.

ודבר אחד אני יודעת-שאת כל היכולות שלי, גם האישיות וגם המקצועיות, את כל הדברים שלמדתי, שקיבלתי, שאנשים אחרים שהכרתי במהלך השנים לימדו אותי- אף אחד לא ייקח לי את זה, אף אחד.....

השבוע,בשיחה שנמשכה אל תוך בלילה,במשך ארבע שעות רצופות,ביחד עם בן,איש נחמד שקצת קשור אלי,

עלה הקטע הזה,שאני באמת לא יודעת מה לחשוב ומה להרגיש.

סיפרתי לו על גיל,ככה בחצי רגל,ואז אמרתי משהו על רועי,והוא בתור אדם שמשרת איתנו ביחד,אמר לי משהו שהיה כאילו המשך לדברים שלי,שפוט ניסח בצורה הטובה ביותר את מה שאולי חשבתי לעצמי.

"יש מצב שאת עוד אוהבת את רועי,מרגישה אליו משהו?"

וכאן,זו כל הבעיה.

אני כבר לא מרגישה אל רועי משהו.עם רועי בהתחלה זו הייתה התפרצות של רגשות,של אמוציות,התלהבות וסינוור.

הוא בחור יפה,חתיך,מרשים,בפוזה מאוד גדולה של מאצ'ו כזה ואחד שתופס מעצמו הרבה,עם המון ביטחון,כשבעצם אין לו יותר מדי.

אמרתי לו שאני אוהבת אותו כי הרגשתי את הפרפרים בבטן,אבל באיזשהו שלב זה נפסק,וזה התחיל לכאוב לי.

ולגבי גיל?

אנחנו מסתובבים ביחד כבר שלושה שבועות,יוצאים ביחד לכל דבר.לפי ספר החוקים הלא כתובים של הדייטים,

זה אפילו מתקדם בצורה יפה מאוד.

אז מה הענין? שזה שונה לחלוטין ממה שהיה עם רועי.

אולי בגלל שהכרתי אותו קצת יותר לפני,אולי בגלל שהם אנשים אחרים,

ואולי,ואולי גדול,וזו כנראה הסיבה המרכזית-שזה באמת משהו אמיתי.

עם רועי זה היה סתם.מקום חדש,הבחור הראשון שהכרתי,צירוף מקרים משעשע...

הוא הכיר לי את כולם,הוא דאג לי,אבל זהו. והדגש הגדול ביותר-זה היה בצבא,ורק בצבא.

לגבי גיל? זה החיים האישיים והפרטיים שלי,נטו.

הוא כבר משוחרר,ואמנם הוא היה אצלנו בגדוד,אבל זה כבר לא קשור לצבא.

זה רק אני והוא,וזה כזה כיף.

ולא מחפשים הגדרות,ולא מחפשים כלום,פשוט נהנים מהרגע.

ושאלה אחת,שחברה טובה ומתוקה שאלה אותי היום,כשדיברתי איתה בטלפון וסיפרתי לה עליו,שגורמת לי לחשוב שוב ושוב,על זה שאיך יכול שעד עכשיו הכל כזה רציונלי ובכל זאת מתקתק,ושאולי זה לא זה,אפילו שאני יודעת שיש משהו בעסק?

"את אוהבת אותו,נכון?"