|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
מקוצרר
עוד שבוע אחת והכל ייגמר.
כל כך הרבה שינויים בבת אחת.
אבל ידעתי שזה יבוא.
עוברת דרומה, לגור לבד, סוג של.
מתחילה ללמוד. בשעה טובה אבל גם עם כל כך הרבה סימני שאלה.
נוסעת צפונה לסופ"ש. אחרון עם המשפחה עד להודעה חדשה.
אני ילדה גדולה כנראה.
הגיע הזמן לפרוש כנף.
וכל הזמן ממעל,
מרחף לו הפחד הזה שאני לא אצליח,
ואחזור אבלה וחפוית ראש עם הזנב בין הרגליים.
ואני כל כך לא רוצה להגיע לרגע הזה. חייבת להבטיח רשת אבטחה מנפילות.
להחזיק חזק ולעמוד בפרץ.
לנסות להצליח. להצליח ללמוד.
ובינתיים,
כמו שטף דם מתפרץ שרק חיכה לרגע הזה,
זה חזר אלי שוב.
אולי כבומרנג, ששילחתי לפני מספר חודשים.
אבל איך ניתן להסביר את חוסר האונים הזה,
של מודעות ברורה לפתיחה ביודעין של פצעים מגלידים?
כבר מיואשת. לא יודעת אם אי פעם יהיה שחר לקשר בינינו.
כרגע צבעו שחור כפחם, האהוב על שנינו כל כך.
גם קצת מסכנה כבר, כמו שבויה בכלוב של זהב,
עם אליל בשר ודם.
| |
הבחורים של מאיה
נעים להכיר, מאיה, בחורה ישראלית טיפוסית.
בת 20 וקצת, ספק 21, ספק 22
חיילת משוחררת או אזרחית טרייה, ספק אחד מהשניים.
בחורה עירונית, "צפונית", מיושבת בדעתה
ומצדה השני- נערת טבע חוצפנית, קיבוצניקית בנשמה.
מאיה שלנו, בגיל ההתבגרות, לא בדיוק נהנתה משובל של ורדים.
מחזרים תמיד היו, והיופי פרץ לו בעוז, כי עם גנטיקה,הרי, לא נלחמים..
אבל משהו נשאר כבוי לו שם, בין התלתלים הזהובים.
ולהבה אחת,שהתפרצה לה כך, ופתאום יום אחד כובתה ברשעות, על ידי אחד שהיה כ"דג במים" ,
אך לשחות אינו ידע ברזי חוקי מערכת יחסים.
וכך,מאיהל'ה שלנו, יפהפיה מקומית,
מתהלכת לה ברחבי הארץ, סינגלית.
עם גיוסה לצבא הוצבה,איך לא, בתפקיד מפתח ל"חיילת החמודה".
שאת כולם סחפה, לא במודע או במודע.
המש"קית ששמה נלחש בין המוצבים וסיפורים על ההיא הלא מושגת נרקחו,
והיא תמיד הייתה שם, בודדה, אומרת- בואו, ואותי קחו.
והזמן עובר לו, והבחורים הולכים ובאים. כולם מתלהבים,מסתנוורים מהיופי,מתקרבים.
"אין כמוך,באמת" הם אומרים למאיה, מחבקים ולא רוצים לעזוב.
ואז בורחים הם, הרי לישראלי "אף פעם לא יכול להיות יותר מדי טוב".
והיא,היפהפיה המקומית הקטנה, היחפנית.
מאיהל'ה שלנו, מחליטה על תפנית.
על מטוס היא עולה, מעבר לרקיע ולעננים. נוחתת באמריקה, ארצו של דוד סם וההמבורגרים.
ומאיה מחפשת. בנאדם אמיתי, חיבוק אמיתי. אהבה.
לא בדיוק הרבה לבקש, אבל למצוא? זו משימה.
הזמן קצר והמלאכה מרובה, ומאיה, כידוע, עם בחורים תמיד מצליחה.
היא מסובבת על אצבעה הקטנה לא אחד, אלא שניים.
בחורים בשפה זרה שהיא לה הופכת פתאום נהירה שבעתיים.
"איי לאב יו מאיה" הם אומרים,ומתכוונים לכל מילה.
ומאיה מתאהבת, נשאבת לתוך מחול הקיטש.
עד שצריך ללכת, והיא משאירה מאחוריה אהוב אמריקאי, איש.
מאיה'לה עוד רגע חוגגת 22. הזמן טס. זה ידוע. גם כשלא נהנים.
בארץ ישראל הדברים תמיד קצת הזויים.
ומכל הבחורים שבהם נתברכה מדינתנו הקטנה, בת השישים,
נוחת למרכז התמונה מושבניק רחב כתפיים עם חיוך מקסים.
ומיודעתנו? מתלהבת? איך לא.
הוא הרי התגלמות הצבר בשלמותו.
והיא רק צריכה מישהו שיחבק אותה. ותו לא.
אך ישנם דברים שילדת הטבע התמימה שלנו נטתה לשכוח.
והם שהבחורים הישראלים הם שרוטים ודפוקים במוח.
ואין להניח, אם כך, כי מושבניק שהפך לעירוני בכזו דבקות,
לא חסר בו מן הזן שקוראים לו "הישרטות".
אבל למאיה'לה היקרה שלנו זה כלל לא מפריע.
הרי יש לה מי שלעת מצוא יחבק, ילטף וירגיע.
וכך יוצא שמילים שצריכות היו להיאמר מזמן ובמקומות אחרים,
מוצאות עצמן נלחשות בינות למפגשים עם אותו הבחור,
שהוא מצידו- לא מבין את המאליו ברור.
וכך מוצאת את עצמה מאיה, בת כמעט 22,
שוב פעם לבד, אך מחזרים תמיד יש כמים.
ויודעת היא שיכולה היא, בהינף יד אחד,
להשיג כל מה שתרצה וכמעט כל אחד.
אך ישנה כאן בעיה שאינה ניתנת ליישוב באף צורה-
מאיה רוצה את הדבר שאינו ניתן להשגה.
אך מאיה, בחורה עם אינטלקט חד לכל הדעות,
יודעת איך לתכנן אסטרטגיות די נאות.
ולפיכך- אין לדאוג לה, לבעלת החוצפה הישראלית,
שמא לא תצליח להעלות בחכתה את אותו האחד,
שלחם חוקו האינטלקטואלי אותה המם והצמית.
ומוסר ההשכל כאן, בנות יקרות,
הוא פשוטו כמשמעו-
בנים הינם עם הבוחר לו להאחז,
בהשגות מאוד טיפשיות  .
| |
הכעס
כועסת על עצמי כל כך.
איך לא ראיתי את זה?
איך הרשתי לעצמי להיפגע כל כך?
להיקשר,להתחבר,להאמין שמשהו כאן הוא נכון ואמיתי?
ועדיין רוצה לקוות שהוא פתאום יעיז להגיד משהו.
אבל כנראה שהגיע הזמן להתעורר מהאשליה הזו.
מטומטמת.
בת 22 ועדיין תמימה באמונה שלה באנשים.האהבה מעוורת,לא כך?
(ואני אוהבת אותו. איך מוחקים את הרגש הזה? ומאיפה הוא צץ עכשיו?)
"מהרגע הראשון שנוצר בינינו קשר,כולם תמיד אמרו לי לא להתעסק איתך.
שבחור שגרם לי להרגיש כה קטנה וטיפשית על הפעם הראשונה בה נפגש איתי פנים אל פנים,
הוא לא הבחור בשבילי.
ואני לא ויתרתי. איזו תחושת בטן שכזו שאמרה לי שיש כאן משהו מיוחד,אחר,שונה,לא שגרתי.
אז ניסיתי, יכולתי להפסיד?
שנה וחצי של מריחת זמן,הודעות כתובות,אי מיילים,שירים וכ"כ הרבה יצירתיות.
ונדמה שלפעמים שמת לב אלי.
ולפעמים נדמה לי היה שיש משהו מעבר.
לא הצלחתי להבין את המשחק הזה, ה"חתול והעכבר" הבלתי מוגדר הזה.
כל אחד מתגעגע-אבל למה?
בקושי מכירים,בקושי מתראים.
ובכל זאת-המילים זורמות בשצף קצף. חיות ובועטות.
ואני כבר נואשתי. לא פעם אחת ולא פעמיים. הדוגמאות רבות מספור.
"הוא לא הבחור בשבילך" זעקו החברים שלי, כשסיפרתי להם על משחקי האגו הבלתי פוסקים של "בואי-אלי-בוא-אתה".
כבר רציתי לראות אותך. כ"כ הצלחת לשחק בי.
ואני נכנסתי כשותפה פעילה למשחק שלך. הייתכן?
מתוך התמימות שלי הזו, שייתכן שיש יותר נסתר מגלוי.
ואולי בך אמצא את הדבר שאני מחפשת כל כך הרבה זמן-אך טעיתי.
הייתי תמימה מדי- כשחשבתי שאפשרי יהיה להצמיח מתוך דו-השיח הבלתי נגמר הזה איזשהו קשר אמיתי,ממשי,אנושי,רציני.
ובעיקר בוגר.
נשאבתי לתוך החיבוק האינסופי שלך ברצון מלא ובשיתוף פעולה שלם.
כי אחרי הכל- כולנו בני אדם, וכולנו זקוקים לאהבה.
אבל,
משהו חסר שם.
והמילים הכי פשוטות והדיאלוגים הכה-ברורים מאליהם,
הלכו ואינם, נעלמו מעצמם.
וההרגשה האישית שלי היא ששימשתי ככלי משחק,
במשחק שאני ואתה החלנו בו לפני זמן רב מדי.
ואיזו טעות עשיתי, כשכל מה שרציתי זה לבדוק האם באמת,
ייתכן,
ואני יכולה לאהוב אותך?
(אבל כנראה שטעיתי).
חשבתי שאתה אחר,שאתה שונה.
לא כמו כל שאר הבחורים שראו בי תמיד לא יותר מאתגר מהנה לפיצוח. פרצוף יפה ואובייקט נשי.
טעיתי.
ואני מצרה על כך.
על כל הזמן האבוד שהושקע בך.
כנראה ולחינם?
זאת שחמקה לך מבין האצבעות,
ולא זכית להכיר.
והיא כל כך רצתה להכיר אותך,
אבל לא דרך הכאב שאתה יוצר".
מוקדש לסגן ר'.
| |
ואחרי הכל
אותו יום שבת לפנות בוקר, עוד שניה ראשון, שבוע שני ברציפות שהטלפון שלי מצפצף להודעת טקסט, ברקע מופיעה השאלה "את בתל אביב", אותו השולח- ג'יי.
"אם היית גרה יותר קרוב הייתי בא ממזמן".
זה היה ב-11 במרץ.
היום כבר העשירי באפריל, עוד חודש וחצי בדיוק אני על המטוס.
אתמול, אחרי כל כך הרבה זמן.
יותר מדי זמן.
של שיחות טלפון ואסאמאסים הזויים ואימיילים מצחיקים-עד-אובדן-נשימה ובעיקר המון אי הבנה,
נפגשנו.
"אם יש משהו שאני רוצה יותר מהכל כבר, זה לראות אותך. עבר יותר מדי זמן"
"מה יש לך, מה יש בך, שעד שאני מתקרב את מתרחקת? למה את בלתי מושגת כל הזמן הזה?"
"אני כל כך מאוכזב ששוב, עוד פעם, אני לא אראה אותך. אולי כבר שווה לי להרים ידיים? ואת אחד האנשים הכי יקרים לי. אני לא רוצה להרים ידיים מלפגוש אותך"
"כמה פעמים את חושבת שיצא לי לראות אותך עד שתטוסי?"
ואני בתגובה "אבל רק אמרתי לך לבוא. זה הכל."
אחרי כל כך הרבה זמן, אני כבר איבדתי את הסבלנות, ואמרתי לו שיוותר. ואז פתאום התקשרתי רק בשביל לבדוק מה הוא עושה בסוף באותו הערב, אם הוא עשה תוכניות. השעה הייתה אחת בלילה.
"את יודעת שאת יקרה לי, ובכל זאת, כבר קבעתי עם חברים. עוד שנייה קוראים לי לבוא *על הקו נשמע הפרעה של צליל ממתינה* אבל אם תגידי לי לבוא אני בא"
"אז בוא"
ופחות משעה אחרי זה בדיוק, עם תחושה מוזרה של ספונטניות שכזו ועם תרמוס של תה-מתוק-רותח-ביד ושתי כוסות, עליתי את 20 ומשהו המדרגות המובילות מהבית לרחוב שלי, והוא עמד בחוץ, חיכה.
ונסענו לאחד המקומות הכי יפים כאן באיזור, כי אולי התיכנון המקורי שלנו היה לשוקו בארומה, אבל ארומה במקום כמו שלי ממש לא פתוח בערב חג. אז הלכנו לעשות תצפית וטיול לילי קצר, כי זה פשוט הדבר הכי צפוי שיעשו חיילת משוחררת חולת טבע ומדריכה בנשמתה, וקצין קרבי בקבע שבקושי חוזר הביתה.
שנינו מרימים את הראש לשמיים זרועים באור ומנוקדים כוכבים.
"איידל יפתי, מה אלו האורות כאן?" "אתה לא יודע? זו הדרך לירושלים". ובהסכמה פה אחד החלטנו שעולים לירושלים, מרחק נסיעה קצרצר מאיזור מגורי הכה-נחמד.
ואין לי מושג איך, אבל כנראה שחוש הניווט שלי עובד שעות נוספות, כי אין אדם ששונא יותר ממני לנהוג בירושלים.
אבל כיוונתי נכון, כי הגענו עד לרחוב הלל, בדיוק לסניף של ארומה.
יוצאת מהאוטו לקור בחוץ, מבקשת "שני שוקו אקסטרה שוקולד, לקחת" ושומעת מהמוכרים שהיו שם כמה ששוקולד משמין, ולא משנה מה אמרתי על זה שאני עושה מספיק ספורט (אעלק).
נוסעים עוד קצת, מגיעים לאיזה פארק באיזור, שמיכה ביד אחת ושוקו-שוקולד רותח ביד השניה.
יושבים על הספסל ואני מסבירה לבחור-שבקושי-יוצא-הביתה איך שותים כמו שצריך את השוקולד הזה.
וכל כך כיף איתו. אז מה אם כבר הפסקתי להרגיש את האצבעות ברגליים מרוב קור (טעות ללבוש אולסטאר,טעות!).
"את יודעת, זכרתי אותך משום מה הרבה יותר גבוהה ואחרת. את הרבה יותר יפה במציאות ממה שציירתי לעצמי בראש. האזרחות עשתה לך רק טוב. הרבה יותר מחמיא לך מהירוק-ירוק הזה..."
ומתכרבלים בשמיכה, כי אני כבר רועדת מקור ובכל זאת, עברנו את השלב הזה של החוסר-יחס.
"את זוכרת ששאלתי אותך אתמול מה את חושבת שיקרה כשניפגש,סופסוף?"
"כן,בטח. ולא הבנתי למה אתה שואל אותי שאלות קשות כאלה. אמרתי לך שמה שצריך לקרות יקרה"
"אני לא מאמין שאנחנו באמת נפגשים. ואין לך אפשרות לברוח, כי את כאן לידי".
"אני עדיין יכולה לקום וללכת. אפילו שהמפתחות של האוטו אצלך. אתה גם ככה בטח כועס עלי"
"אני לא יכול לכעוס עליך. ברגע שהסכמת שאני אבוא לראות אותך עשית אותי למאושר באדם. יותר מדי זמן עבר, ובאמת שנמאס לי לשמוע כל פעם מחדש את הסיפורים שלך ועליך על החבר החדש והתורן שלך. אבל אני ביישן, את מכירה אותי. לא הייתי מסוגל אף פעם לבוא ולהגיד לך מה אני באמת חושב עליך, ואפילו נתתי לך רושם מוטעה, כאילו אני בכלל לא סובל אותך כשבעצם כל הזמן הזה, שנה וחודשיים, אני רק חושב איך לנסות להתקרב אליך יותר, וכל פעם שחשבתי שהצלחתי, הבנתי שזה רק קצה הקרחון".
"על מה אתה מדבר, ג'ייג'יי?"
"עלייך, לעזאזל. את חושבת שזה מקרי שהיית המשקית הכי אהובה בגדוד? אני לא חושב שאי פעם שמעתי על מישהו שלא הסכים לצאת איתך, חוץ מאלה שאת יצאת איתם וסיפרת לי עליהם. כל פעם שהייתי מנסה להתקרב אליך הייתי מתייאש, כי רק מהעלאת השם שלך מול כולם הייתי מבין שיש לי הרבה מאוד מתחרים. ליתר דיוק, ערימות. איידל יקרה שלי, ואת באמת יקרה, את רוצה להגיד לי שאת באמת לא מודעת ולא היית מודעת אף פעם לכל ערימות הבחורים מסביבך?"
"על מה אתה מדבר? שירתתי כמעט אך ורק עם בנים. היו כל הזמן בחורים מסביבי,בלי הפסקה"
"זה מדהים אותי כל פעם מחדש כמה שאת לא מעריכה את עצמך לפעמים. לעזאזל, למה את חושבת שהמשרד שלך תמיד היה מוצף? למה את חושבת שתמיד רצתי אליך לבקר אותך כשהייתי בא? אלו ערימות של בחורים שרוצים אותך".
"די כבר איתך, אתה תמיד יודע להביך אותי ולגרום לי להסמיק".
"זה בסדר, אני כבר מספיק נבוך כאן. אני גם כל כך ביישן שאני לא מעיז לעשות את הצעד הבא"
"על איזה צעד אתה מדבר?"
ואז הוא נישק אותי.
נשיקות קטנות ומתוקות, אבל עמוקות ובעלות ערך רב.
"את כל כך יפה ומיוחדת, את יודעת? החיוך לא יורד לי מהפרצוף בגללך. היה שווה לחכות".
ובסוף, כמו כל חצי חלום, זה נגמר.
אפילו שהוא ביקש ממני לצבוט אותו ולהעיר אותו מהחלום, והוא רק התלונן שאני מכאיבה לו, אפילו שהוא ביקש צביטה.
והוא הרים אותי על הגב-רגליים-באוויר-ראש-באדמה וגרם לי להרגיש עוד פעם כמו הילדה הקטנה שפעם הייתי.
שהוא יודע שנגמרה לה הילדות ממזמן ממזמן, זאתי שהוא נתן לה פעם את המחמאה הכי גדולה ואמר לה שהיא ילדותית.
רציתי לראות אותו, אבל כבר לא הצליח היום, ומחר הצבא דורש אותו חזרה, מחבק בזרועות עבות ונוקשות, עד לפעם הבאה.
| |
הכל,אבל הכל
הכל,אבל הכל,זה רק משחק אחד גדול ב"נדמה לי".
זה המשפט הראשון שעופר אמר לי כשנפגשנו,ישובים אחד מול השני ברכבת,כל אחד מנסה למצוא את המקום הנורמלי ביותר לשים את הרגל,את היד,את הראש...קצת לנוח ביום חמישי ברכבת חזרה מהצבא.
כל אחד מאיתנו על מדים,קצת מאובקים,קצת מלוכלכים.בעיקר עייפים ומתגעגעים הבייתה, להכל-, במילה אחת, יש דבר כזה- קוראים לזה בית.
מתגעגעים לאמא,לחברים,לאוכל,למקרר,למזגן,לבן זוג שיש אבל בדרך כלל אין,לטעם של הבירה בפאב שכבר הספיק להיסגר,לקפה שכבר ניגמר ממזמן אבל מזכיר נשכחות. מזכיר את הבית, לא יותר מזה.
משחקים בנדמה לי. מה היה קורה אם הייתי יוצא אתמול? מה היה קורה אם הייתי מתגייס ליחידה אחרת? נדמה לי שעשיתי נכון כשבחרתי כך,נדמה לי שעשיתי טעות שאמרתי את הדברים האלה.
ואני מחייכת. ממש לא נדמה לי שעשיתי טעות כשבחרתי בדרך שבחרתי, כי הכרתי אותך,עופר,ואני כל כך לא מתחרטת על זה.
נובמבר 2005
פתאום,משומקום,הכל התחיל.
שקט עכשיו,כל אחד עסוק בענייניו שלו, ובבסיס שלנו? המולה מטורפת. עופר בא ומחבק אותי שנייה לפני שהוא הולך,נעלם לו קצת מעבר להרי האופל. "מי יודע מתי אחזור?" הוא אומר-מזמר לי, מדביק נשיקה חטופה על המצח והולך הלאה, נעלם בענן שמקיף את הבסיס,לבן וסמיך, וכל כך קר כאן. קר פתאום.
יום אחרי והכל נהיה הפוך לחלוטין. כולנו סגורים-אטומים-לחוצים בתוך אותו ה"סיר" חדרון אחד ממוגן כמעט לחלוטין,ומחכים רק לטוב.
החיילים של עופר באים אלי "היי,כבר דיברת איתו? הוא מופגז". מתקשרת אליו רק בשביל לשמוע מוזיקת רקע אופיינית. אופיינית גם לעופר. "אני אהיה בסדר". מאוד אופייני. אחרי כמה טילים,שלושה ימים ויותר מדי שיחות טלפון,התחלנו לצאת.
אני פתאום נזכרת בתקופה ההיא,של התמימות האינסופית שלי, של הרצון לעשות רק טוב ולעזור,לחבק ולאהוב,לטפל ולדאוג. לחייך,בעיקר.
אני גם לא מפסיקה היום לחייך,אבל בחיוך מהול עצב, סוג של השלמה.
טייק ראשון,קיץ 2005,אני ועופר על רציף הרכבת.
הוא עולה לרכבת ואני בדרך ליציאה.מחייך אלי מאחורי משקפי טייסים גדולות, מישהי לא מוכרת לו אבל בכל זאת מוכרת מאוד. זה עופר, אישיות כובשת ואהובה,אהובה כל כך.
"תגידי לי,מי את?" הוא שואל אותי ומעביר לי יד בשיער,ככה,בשיא הטבעיות. וזו רק ההתחלה
טייק שני, חצי שנה אחרי. הרבה יותר למודת קרבות,עופר איתי,מראה לי את הצד היפה של השירות. חושך מלא בכוכבים,נוף מטריף חושים, ועופר,עופר אחד ומיוחד.
כמה חודשים אחרי עופר משתחרר,והקשר בינינו מתנתק. הוא תמיד יהיה עופר שלי,רק אני והוא,ואני תמיד אזכר בתור "החברה של", אבל עדיין,אין עופר בשתיים בלילה כשהפלורסנט אצלי במשרד דולק והמחשב מתקתק,אין עופר לקפה קר ולתה רותח.אין עופר....
שנה אחרי,עופר בלבנון,ואני הבטחתי להתנתק. אני פשוט לא יכולה,לא מרשה לעצמי.לא יכולה ולא מסוגלת. גם אם מצאתי איזה קצין, "חבילה חגיגית" ומאוד מאוד טובה, אני פשוט לא מצליחה לעבור את זה הלאה. עופר בלבנון,אני חייבת לברוח מכאן.זה פשוט לא מובן,לא מובן.
טיוטה ראשונה לסיפור חדש,אחרי יותר מדי זמן שלא כתבתי. כמעט שנה.
| |
נע ונד
לצאת מהבסיס בשעה רבע לעשר בלילה,לחוצה ועצבנית.
לגלות מה חושבים עלי,ולדעת שזה לא כל כך טוב.
למה לעזאזל הקצין הזה כתב שהוא היה רוצה לקבל אותי במידה פחותה תחת הפיקוד שלו? חשבתי שאנחנו דווקא בקשרים טובים.
לא מבינה מאיפה זה נחת עלי,לא מצליחה להתמודד עם זה.
בקושי ישנה,קמה ממש מוקדם,נוסעת לבקו"ם,פורקת נשק בכניסה,עוברת דרך הסככה הגדולה של האיסוף ושומעת את רס"ר הבסיס,מהצד השני של הגדר,צועק "כל החבר'ה של התותחנים,לעמוד כאן בשלשות,עם הקיטבגים!" ושנייה אחרי לשמוע רעש גדול ובלאגן,ורק לשמוע,בלי לראות,ולחייך.
והמבדקים היו מעיקים,מתישים,והייתה לי תחושת בטן רעה מהפסיכולוג הזה.
וכנראה שנכון לעכשיו לא עברתי.
וזו אכזבה גדולה,וזה עלבון גדול,ובעיקר-שוב ההרגשה הזו,של המירמור,שאני כל כך שונאת להרגיש.
וגיל.
הוא כל כך דואג לי.לפעמים זה מעצבן אותי כי אני פשוט לא רגילה.הוא פשוט קורא אותי,אין שום דרך להסביר את זה.
בחמישי בצהריים,כשהוא דיבר איתי בטלפון ושמע אותי ממש מבואסת,הוא הרים טלפון לקצינה שלי,שהם ידידים כבר הרבה זמן.
איזה יופי שלו היא לא מפחדת להגיד את הדברים שהיא אומרת עלי מאחורי הגב.
אמרה שאני יודעת לעבוד,אבל שאני נעלמת הרבה.
וזה משהו מוזר,כי אני כל כך הרבה במשרד,וכשהיא תמיד מגיעה,פעם במיליון זמן,אני מנצלת את זה הרבה פעמים להפסקה-כמו נגיד,ללכת לשירותים,שהרבה פעמים גם זה לא יוצא לי.
להגיד שנפגעתי? כן,קצת.
הלוואי שהיא תעזוב כבר,שתתחלף,או לחילופין-שתיסתום את הפה כבר ותבין שלא שווה להילחם בי אלא לנכס אותי לצד שלה.
וגיל,המקסים הזה,נסע לספרד בשישי בבוקר.
חמישי בלילה התארגנתי ולקחתי אוטובוס אליו,לעיר שלו.הוא בא ולקח אותי מהתחנה המרכזית היישר לבית שלו.
רואים עליו שהוא בא מבית טוב,ממשפחה טובה...וזה באמת ככה.
משפחה חמה,אנשים ממש נחמדים ומצחיקים,בית שנעים להיכנס אליו...
איך שנכנסנו,אחרי שפגשנו בחנייה את אחיו הקטן והחברים שלו,פגשתי את ההורים שלו,שישבו בסלון ובירכו את כולנו בשלום.
הם קמו,ובאו להכיר אותי וללחוץ לי את היד. "סופסוף אנחנו יודעים לאן הוא נוסע כל הזמן.אנחנו שמחים שעשית את המאמץ להגיע..."
ואני,מחייכת.מרגישה ממש בנוח,בכלל לא במבוכה,כמו שבדרך כלל קורה במעמדים כאלה.
ויושבים עם אח שלו והחברים שלו,ומדברים,ואוכלים פיצה,ואז סתם הולכים להסתובב בגינה שהוא שיפץ וסידר וכל כך הרבה זמן רצה להראות לי,ואני עומדת,והוא בא ומחבק אותי מאחור,חזק חזק,ואני פשוט מחייכת.
אחרי זה הגיע טלפון מאחד החברים שלו,שגם שירת איתנו,שבא לבקר וגם לבקש מגיל שיביא לו משהו מהדיוטי פרי (כמה ישראלי..) ועמדנו ודיברנו איתם בחוץ,ואני באיזשהו שלב התחלתי להרגיש לא טוב-עייפות משולבת באיזה כאב ראש חביב...
אז נכנסנו חזרה הבייתה,ונרדמתי על המיטה שלו,כשהוא דואג לכסות אותי בשמיכה טוב-טוב,והוא נסע להביא את אחיו הגדול מהעיר,ונתן לי קצת לנוח.
לא ממש ישנתי,אלא יותר נימנמתי,וככה יצא שכשהם ניכנסו חזרה,גיל ואחיו הגדול,הייתי בעירנות מלאה.
הם שניהם עומדים ומדברים במבואה של החדרים,ליד החדר של גיל.אחיו שואל אותו "אתה מתרגש? שמח מאוד? זה מגיע לך,עבדת קשה,אתה בנאדם טוב...." ושנייה לפני שהספקתי להבין על מה הם דיברו ומה הייתה התגובה של גיל לשאלה הזו,אחיו נכנס לחדר של גיל,מסתכל עלי,רדומה על המיטה שלו,ובמין קול שהוא עירוב של הערכה והתרשמות ראשונית אומר "איזו חמודה!" ואני שומעת את גיל,מהחדר השני,מחייך ואומר "אין לך מושג עד כמה".
ואני,ביני לבין עצמי,מחייכת. תמיד טוב לדעת שההתרשמות הראשונית היא טובה.וטוב להרגיש נוח.
וההרגשה הזו,של ההבנה שאני נמצאת במקום טוב,וזה אמיתי לחלוטין,טובה עוד יותר.
אחרי זה,כשגילי בא וישב לידי על המיטה,מערסל ומחבק אותי חזק חזק,פשוט אמרתי לו את זה.
"אתה יודע,באמת טוב לי איתך". והוא מחייך,ותוך כדי שהוא מלטף לי את הראש אומר "וגם לי טוב איתך,כל כך..."
"אני לא מבין בכלל למה החלטתי על הטיול הזה. מה עשיתי לעצמי? להיות עכשיו עשרה ימים בלעדייך...."
ואז שנינו נרדמנו,מתעוררים משעון מעורר שלא הפסיק לצלצל בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר,וגיל שמביא לי קפה רותח למיטה ונוהג עד נתב"ג,לכיוון אחד,ומצטלמים סתם ככה,ואני ואחיו הקטן שמלווים אותו עד לצ'ק אין,והוא מחבק אותי חזק,ומנשק אותי,ואומר שוב פעם ושוב פעם תודה על זה שבאתי וכמה שהיה לו כיף שהגעתי אליו,פעם ראשונה,ובכלל שבאתי להיות איתו לפני הטיסה.
נותן הוראה להתקשר אליו איך שאני נכנסת הבייתה,ואומר את זה גם לאחים שלו,ונפרד מאיתנו.
ואתמול בערב,בסביבות תשע ועשרים,הטלפון הסלולרי שלי צילצל,ועל הצג היה מספר עם הרבה מאוד אפסים-הוא התקשר מספרד.
יש לו ארבע דקות שיחה,יש סיכוי שיתנתק,אבל ניקח את הצ'אנס.אומר שהכל הסתדר כמו שצריך,שממש יפה שם,שאני חייבת לבוא ולראות,שהוא מצלם הרבה ושכיף לו,ושוב אומר שהוא כל כך שמח שבאתי להיות איתו,ותודה על הכל,ואני אומרת שאין בעד מה,כי גם אני נהנתי מכל רגע...ובאותה השנייה השיחה מתנתקת,וכמה רגעים אחרי הוא מתקשר שוב "לימורי? השיחה התנתקה,ויש לי עוד איזה עשר שניות אז אני רק רוצה להגיד לך לילה טוב....."
ואני מחייכת. כי נשאר בכלל לעשות משהו אחר?
ואנחנו עדיין לא ביחד,לא רישמית. וכל כך כיף לי איתו,וטוב לי ככה,בלי הגדרות ובלי החלטות טרם זמנן.
וברוח הזו,ההיתולית והלא רישמית שיש ביני לבינו,סיכמנו שכשהוא יחזור מספרד הוא "יציע לי חברות",ממש כמו שכשהיינו ילדים קטנים,אפילו שזה ממש לא ככה.
ויהיה טוב,והולך להיות לי עכשיו עוד שבוע לא קל בכלל,עוד אחד ממספר בלתי מוגבל של כאלה.
וקצת הסתובבתי היום-נוספו עוד שתי חצאיות מעצבים לרשימה של הביזבוזים,ושני בשמים חדשים-עדן,כי נגמר לי,ו212 סקסי,כי התחשק לי לעשות לעצמי קצת מינוס. ונפגשתי עם חברה טובה שלא ראיתי ממזמן,והלכנו לאחד הבארים באיזור שלנו,שכולם יושבים בו,והיה מוזר לראות פשוט את כל הביצפר שלי דחוס בתוך פאב אחד.היה קצת מגעיל בקטע הזה,אבל לא התייחסתי וזה עבר הלאה.
ומה בסוף? יהיה טוב,זה חובת המציאות.....
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
