כבר 12,אחרי חצות,נקישה בדלת.
הוא מגיע,פעם אחרונה עם החללית הזו.מחר הוא מחזיר אותה.
כל כך מדאיג אותי כשהוא נוסע בכביש המהיר,אחד המסוכנים והגדולים בארץ שלנו,בשעות-לא שעות,ועוד על אופנוע.
אז כן,הוא מצויד למכביר,אבל עדיין,הדאגה היא כל כך גדולה. כל כך.
במיוחד אחרי אתמול,שהוא הגיע רק לביקור של שעה וחצי פלוס מינוס,שהפך להירדמות של שנינו לחלוטין,עד שהוא יצא לכביש בשעה חמש (!) לפנות בוקר,ואני הלכתי לישון,למשך שעה.
וכל החמש שעות האלו שלנו ביחד,חצי רדומים,לדקה ערניים ולדקה סחוטים מעייפות,היו שוות של שנייה.
במיוחד את השניה הזו,שככה,בטבעיות,בלי לפחד,יצא לי מהפה,בין שלל משפטי ה"אני אוהבת ש..."
"אני כל כך אוהבת אותך"
והוא,בחזרה,
"גם אני אוהב אותך".
וזהו,נמסתי,וכבר מבחינתי לא שינה לי אם אני אספיק לישון משהו בלילה הזה
זה זה,וזה כל כך משמח אותי. אחרי כל כך הרבה התלבטויות והתחבטויות,שלי ושלו,ודיבורים על המוני דברים שיכלו איכשהו להפריע ואולי הפריעו לכל אחד מאיתנו...
זה פשוט זה.
והוא חמוד,והוא מקסים,והוא בנאדם,והוא גבר,והוא מפנק אותי בלי הפסקה,והוא דואג לי בלי סוף,והוא מחבק עם כל כך הרבה אהבה,ומפתיע אותי כל פעם מחדש.
אפילו היום,שככה,בטעות,"יצא" לו להגיע לאמצע ת"א,דווקא בשעה שאני עוברת שם,בדרך הבייתה מהצבא.והיסתובבנו בעזריאלי קצת,והוא קנה בגדים,ואכלנו כי היינו מורעבים,ואז הוא החזיר אותי הבייתה,כשאני נרדמתי מהרגע שהתחלנו לנסוע,עד רגע החניה ליד הבית שלי.
וכרגיל,זה נסחב. הפעם לא בצורה מוגזמת,רק שעתיים יותר מדי.
וזו הצרה שלי כרגע.שזו תהיה היחידה.הלוואי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
