Life Is A Show

עוד שבוע אחת והכל ייגמר.

כל כך הרבה שינויים בבת אחת.

אבל ידעתי שזה יבוא.

עוברת דרומה, לגור לבד, סוג של.

מתחילה ללמוד. בשעה טובה אבל גם עם כל כך הרבה סימני שאלה.

נוסעת צפונה לסופ"ש. אחרון עם המשפחה עד להודעה חדשה.

אני ילדה גדולה כנראה.

הגיע הזמן לפרוש כנף.

וכל הזמן ממעל,

מרחף לו הפחד הזה שאני לא אצליח,

ואחזור אבלה וחפוית ראש עם הזנב בין הרגליים.

ואני כל כך לא רוצה להגיע לרגע הזה. חייבת להבטיח רשת אבטחה מנפילות.

להחזיק חזק ולעמוד בפרץ.

לנסות להצליח. להצליח ללמוד.

ובינתיים,

כמו שטף דם מתפרץ שרק חיכה לרגע הזה,

זה חזר אלי שוב.

אולי כבומרנג, ששילחתי לפני מספר חודשים.

אבל איך ניתן להסביר את חוסר האונים הזה,

של מודעות ברורה לפתיחה ביודעין של פצעים מגלידים?

כבר מיואשת. לא יודעת אם אי פעם יהיה שחר לקשר בינינו.

כרגע צבעו שחור כפחם, האהוב על שנינו כל כך.

גם קצת מסכנה כבר, כמו שבויה בכלוב של זהב,

עם אליל בשר ודם.

כשהדרך מתמשכת.

זה כואב

כשצריך ללכת,ללכת....

אחת בלילה,אחרי ביקור נעים וכיפי כל כך בקומונה.לא מצליחה להירדם.

בחילות,כאבי בטן,וגם סתם עירנות.

הולכת אחורה כאן ביומן שלי,סוקרת את הקטעים המעטים מהחודשים האחרונים.

מתומצתים כמה שיותר,כיאה למגמה שלי מאז שהתגייסתי-לנצל את הזמן כמה שאפשר.

וזה כואב,כואב כל כך,

לגלות עד כמה תמימה הייתי,שחשבתי שהכל יעבוד.

וכמה מוטיבציה,ו"רעל" היו לי,ושבעצם,יש לי עדיין,וכולי תקווה שלא יעברו אף פעם.

אבל,עדיין,

קצת יותר מפוכחת,יותר בוגרת (זה אפילו די הרבה) ובעיקר-יותר מלומדת.

תמיד הסתכלתי על אנשים בגובה העיניים.זו הדרך היחידה לראות אם יש להם עיניים יפות או לא.

אז איך אמרו את מה שאמרו עלי?

זה היה מקום מקולל,מקום נוראי,הרסני מבחינתי.

אז כן,יצאתי משם עם כמה דברים,ועם גיל גם.

ובכל זאת,מנסה להישאר אופטימית,למרות כל הדברים הלא נעימים.

עוד דבר אחד קטן הסתדר,

וגיל שמתקשר אלי,סתם ככה, "לימורי?"

ואני,ורק אני,שפשוט מנסה להדחיק את החוסר ידיעה הזה שאני נמצאת בו כבר כל כך הרבה זמן.

מי אני? ומה אני בדיוק רוצה?

זו כנראה השאלה שכולנו תמיד שואלים....