לא מוצאת את הזמן לכתוב בשבועיים האחרונים.
יום הזיכרון לשואה,יום כ"כ עמוס מחשבות וטעון רגשות מבחינתי,ולא הצלחתי לכתוב.
גם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה עבר,
ולא הצלחתי להעלום כלום על הכתב,ממה שמתחולל בתוכי.
מה אני מרגישה וחושבת על הימים האלה,שמציינים כל כך הרבה,כאדם,כפטריוטית,כיהודיה,חיילת וגם סתם בהתייחסות כללית.
הימים האלה קיבלו השנה תפנית חדה מאוד מבחינתי. המעבר מהיחידה הקודמת לחוסר הוודאות לעתיד לבוא הוסיפו נופח מיוחד לכל המתרחש מסביב.
שני ימים שתמיד הייתי באה בהם בחולצה לבנה,מגוהצת,נושכת בשקט את השפה ומגניבה חיוך קטן-יש עוד עתיד,יש עוד תקווה.אני יודעת,זה תלוי גם בי.
ועכשיו אני חיילת,וכל מה שהבטחתי לעצמי קצת מגשים את עצמו.
יודעת שזה לא הסוף,זו רק ההתחלה,ומכל צעד קדימה יש שניים אחורה,ויש כל כך הרבה דריכה במקום.
מבחינתי היציאה לקצונה הייתה עוד איזשהו הוכחה.ניצחון הרוח,בדרך מסוימת.
חושבת עלי,לפני שנתיים,במסע לפולין,כשעוד לא ידעתי בכלל מה יהיה איתי בצבא,מבטיחה לעצמי בלב,בשקט בשקט,למול איש העדות,ניצול השואה,שסיפר לנו עד כמה חשוב ללמוד ולא לוותר אף פעם,שאני אתן את כל כולי,לצבא,למדינה,לחברים שלי,לאהובים שלי....
והזמן עבר,והתמימות הילדותית הזו,החולמנית כל כך,התחלפה במודעות בוגרת.
מנסה לפקוח כמה שיותר את העיניים,ולהיות בפוקוס,ולהבין שזה לא הסוף,זו רק ההתחלה.
לעודד את עצמי שכל דלת שנסגרת שווה שתיים חדשות שנפתחות.
לעולם חדש,להיזדמנויות חדשות...
אני חיילת,ונכון להשנה גם את יום השואה וגם את יום הזיכרון נכחתי במדים.
טקס אחד קטן,מוזר,של ג'ובניקים
וטקס אחד,גדול,בתיכון שלי,בסביבה הטבעית שלי,בבית,שקיבצה את כולם פיתאום-נערים ונערות,כל אחד ומדיו הוא,הצבע השונה,הכומתה השונה,והתפקידים השונים...
וכל כך מוזר לראות איך הדברים משתנים,והזמן טס,ושכמה יפים היו הזמנים וכמה עצוב שהם כבר חלפו.
ומצד שני,תמיד יהיו ימים טובים יותר,לא?
מחר מחכה לעוד תשובה,אותה אחת נכספת מלפני חודש.
ופיתאום נזכרת בתאריך הזה,הסימבולי משהו.
היום חודשיים מאז שנסעתי עם גיל,ועשיתי את אחד המהלכים שבדיעבד התגלו כמוצלחים מאוד.
ועוד יומיים חצי שנה בצבא,
ועוד מעט כבר זהו,יש דרגה.לא אותה האחת שרציתי והייתי מוכנה לעבוד בשבילה כ"כ קשה,
אבל זה גם משהו,שיהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
