לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Life Is A Show


החיים הם במה ואני הרקדנית.מאחורי כל שיר וריקוד יש סיפור,מילים כתובות ומוזיקה. פעם אמרו לי שאני יודעת לספר סיפורים. ואני מספרת-רוקדת ושרה,כותבת ויוצרת. ברוכים הבאים למופע שלי.

כינוי: 

בת: 39

ICQ: 100005766 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

בועה


כל המלחמה הזו. זו באמת מלחמה, מי היה מאמין.

אפילו שזה היה הגיוני גם לפי "חוק ה-10", שאומר שבערך בכל עשור של המדינה הקטנה שלנו היה משהו גדול...

תחשבו על זה, זה באמת נכון...

"מצפון תיפתח הרעה"....ועוד מלחמה, הפעם ללא שם.די מוזר, גם קצת מעצבן.

 

היום קצת בתל אביב, אתמול קצת דברים שקשורים לצבא, מחר-צבא.

והיום? כמה שעות תלושות מהמציאות, באמצע עזריאלי עם החי"רניק.

ועל רקע התפאורה הנוראית הזו,אין דבר יותר טוב מאשר צחוק בריא וקרבה אנושית.

ומחר אני הולכת להיות שם כל כך לבד, כל כך לבד....

ביב כל כך כיף היום. מי היה מאמין ששני אנשים, שבקושי דיברו אחד עם השני בהתחלה (יותר צעקנו וירדנו אחד על השני,ללא הפסקה) רק לפני חודש וחצי, יהפכו להיות קרובים כל כך, רק מכורח הנסיבות.

(עוד אירוע, מקלט אחד, זמן חופשי בשפע, ושני אנשים  עם יותר מדי פלפל באישיות...)

 

והאמת? שאולי, אולי. כרגע האפשרויות הן בלתי מוגבלות אבל גם סופיות לחלוטין.

והאירוניה במיטבה- שנינו מחר עולים על האוטובוסים הלא נכונים-כל אחד לכיוון הבית של האחר....

 

אני עולה למעלה, להיות עם כולם, כמו כל שאר החברים שלי-שם.

את הבשורה הזו קיבלתי בדרך חזרה מתל אביב, זחוחה ומאושרת קלות.

לפחות זה מחזיק אותי קצת, משהו לחכות לו.....

 

ובינתיים? חמושה במשקפי שמש ובפוזה קשוחה, "פייטרית" או שממש לא....

מי היה מאמין, מי היה?

נכתב על ידי , 19/7/2006 21:51   בקטגוריות צבא, דברים קטנים של אושר, קיץ-צבא, את ואני, והמלחמה הבאה  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



20 ומשהו


היום בערב יש לי יומולדת.

בשעה 12 בלילה, כשאני אהיה כבר לבושה במדים, ברכבת בדרך לעיר החוף הישנה, בדרך חזרה לבסיס, אני גם אחגוג יומולדת 20, איכשהו.

 

מקוצרת, דווקא ביום ההולדת שלי, ודווקא מהסיבות הכי מטומטמות שיש. מי הסכים לו בכלל להחזיר אותי?

והאמת? שנמאס לי כבר.

 

ההבדל הענק בין היחס שאני מקבלת ממספר לא מבוטל של אנשים, לעומת היחס המגעיל והנוראי שאני מקבלת משני אנשים קטנים ומסכנים, הוא פשוט גדול מדי. יותר מדי.

 

זה מוזר פתאום לחזור הבייתה שבוע אחרי שבוע, להיות קצת בבית. ואני עוד פעם לא מרגישה טוב.

כנראה שהתייבשתי עם כל הנסיעה הזו לדרום. היה פשוט סיוט. כל כך חם שם!

 

ובפקקים האלה בגלל ההופעה של רוג'ר ווטרס....40 קילומטר לפני הבית שלי כבר התחילו הפקקים. אמרו ירושליים תל אביב? התכוונו גם לכל אזור לוד, וראשון לציון, ובעצם? יותר נכון להגיד כל אזור המרכז!

 

בסוף, כמו אנשים במשימה חשובה מאוד (לא להתייבש בפקקים) ועם קצת אינטליגנציה (הצבא הרי מנוון את כולם), החלטנו פה אחד, אני והקצינוס, שפקקים זה לא בשבילנו, והספיק כל הזמן הזה שהתייבשתי בתחנה כשחיכיתי לו שהוא יבוא לאסוף אותי מהרכבת (וגם שם כבר היו פקקים) אז..חתכנו דרך היערות.

ובמקום שעתיים וחצי של עמידה בפקק, כל העסק (בנסיעה איטית ביער) לקח לנו בסביבות חצי שעה, ובסוף גם קינחנו בארומה, כדי לבזבז את כל הזמן הזה לטובה.

 

מסקנה- אמנם קצת הצטערתי שלא הלכתי לרוג'ר ווטרס, אבל שום דבר, אפילו לא הופעה של אלפי בני אדם, תמנע ממני מהלגיע הבייתה בזמן!

 

ולדבר קצת יותר חשוב-

מי היה מאמין שאני אגיע לגיל 20. תמיד חשבתי שבאיזשהו שלב משאית תבוא ותידרוס אותי ואני לא אשים לב בכלל, או לחילופין-יקרה לי משהו שהוא צפוי לחלוטין שבכל זאת, יפגע בי.

עד עכשיו לא קרה כלום (טפו טפו טפו) והגעתי לגיל 20 החביב, שמשום מה יותר מדי אנשים מפחדים ממנו.

אז וואלה, גיל 20, הא? אני חושבת שלא ישתנה כלום, חוץ מדבר אחד- כמות הקרינה שתגיעה לי למוח בימים הקרובים, שכל העולם ואישתו יתקשר להגיד לי מזל טוב (ואני יודעת שהם יתקשרו..איזו שאלה זו בכלל! אחרי כל החפירות האלו שלי? אין מישהו ביחידה שלא יודע שיש לי יומולדת!).

אני כבר לא יודעת איך להתמודד עם המפקדים האלה שלי. אני באמת יורדת מהפסים והחברים שלי מודעים לזה ואומרים שאני רק נעשית מצחיקה יותר ויותר.....משום מה אתמול,כשהייתי בדרום, המפקדים של החיילים הצעירים הציגו אותי כ"פיה,מלאך משמיים שכל מה שתבקשו ממנה לעזור היא תעשה כל מה שהיא רק יכולה, ואפילו מעבר לזה".

וגמרו לי לחייך,להסמיק, לרצות לברוח משם ובעיקר להיות  מאד נבוכה מצד אחד, אבל מצד שני,שמחה מאוד.

כמה חיבוקים קיבלתי השבוע! אני באמת חושבת שזה עבר את גבול הטעם הטוב...

 

אז מה היה לי? 20 ונהנים, 20 ושבוזים (מהמקוצרת הזו) 20 ועייפים (כל הסופשבוע ישנתי) 20 ועסוקים, 20 ויפים...

 

והעיקר? שעוד מעט הטירוף הזה ייגמר. לצאת  מהידיים של שני חכמי החלם האלה, וכל העולם ייפתח לפני.

ודבר אחד אני יודעת-שאת כל היכולות שלי, גם האישיות וגם המקצועיות, את כל הדברים שלמדתי, שקיבלתי, שאנשים אחרים שהכרתי במהלך השנים לימדו אותי- אף אחד לא ייקח לי את זה, אף אחד.....

נכתב על ידי , 24/6/2006 11:53   בקטגוריות יומולדת..., צבא, מה יהיה?, דברים קטנים של אושר  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרוייקט אוהבים 2005-בעצם,רק לחייך


הרעיון באדיבות ארז זוננשיין המקסים. (זה לינק לבלוג שלו,שמסביר בדיוק על הפרויקט...)

 

אז למה,בעצם,טוב לי בחיים?

אני אוהבת לחייך.

חיוך זה בעצם כל הנוסחה שלי,על רגל אחת.

בחיוך אחד מפעילים כל כך הרבה שרירים,ותוך כדי החיוך משתחררים חומרים מרגיעים וחיוביים למוח.

שנאמר-חיוך טוב לחיים.

 

בשנה האחרונה עברתי לא מעט. תקופה של מעברים-סיום תיכון,בגרויות,פרידה קשה מבן-זוג,החופש שבתקופת המעברים בין התיכון לצבא,העצמאות הרבה שנילוותה אליו,הבגרות שנוספה לכך,ובסוף-הגיוס לצבא.

היום אני כבר חצי שנה בצבא,קצת יותר בוגרת מלפני שלבשתי את הירוק-ירוק הזה,הרבה יותר מפוחכת ומודעת לעצמי,הרבה פחות תמימה,ולצערי,הרבה פחות ילדה.

אבל,עדיין ממשיכה לחייך.

 

החיוך הזה שלי נעשה סימן ההיכר הבלתי רישמי והידוע יותר מכל. "המש"קית המחייכת" הייתה החיילת היחידה במשרד הספציפי בגדוד שכל החיילים הכירו,אפילו ששהיתי שם זמן כל כך קצר.

החיוך שלי הזה גם הביא לא מעט צרות-כמו הימור שאנשי המשרד הנחמדים ביחידה הקודמת שלי עשו,ששאל והימר מתי אני אפסיק לחייך וכמה זמן זה ייקח,עד שאני אשבר ואהפוך לשבוזה וממורמרת,בדיוק כמוהם.

אבל אף פעם לא הפסקתי לחייך.

 

את היחידה ההיא כבר עזבתי,ובשתי היחידות הבאות שבאו אחריה הצלחתי לשבות בקסמי החיוך שלי.

זה לא אני שהייתי דפוקה אז,בסיטואציה ההיא,אלא הם,שניסו להילחם בעוצמת החיוך ובמצברוח הטוב ובאווירה הנעימה שניסיתי להשרות באיזור.

 

אני אוהבת לחייך,כשאני מחייכת החיוך בא מבפנים. אני מחייכת לאנשים כי אני אוהבת אותם.

אני אוהבת לחייך לאנשים ולראות איך הם גומלים לי חזרה,מחייכים אלי בחיוך גדול עוד יותר.

אני אוהבת אנשים,וזו העבודה שלי,ומאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי להתעסק עם אנשים ולגרום להם להרגיש יותר טוב,להיות מאושרים,או לפחות,הדבר במיעוטו-מחויכים.

 

לעבור בדרך ליחידה הג'ובניקית שלי בבוקר ולחייך לאישה מבוגרת שעוברת לידי ומסתכלת עלי בעיניים בוחנות, לזרוק בוקר טוב חייכני לכל עבר,לילה טוב אוהב או סתם בתיאבון מנומס,עושים את הכל.

 

כשאני מחייכת לא רק השפתיים מחייכות.גם העיניים צוחקות וכל הבעת הפנים משתנה.

וזו,אולי בעצם,הסיבה,למה אני כל כך אוהבת.

ולא רק לחייך,אלא כל דבר שקשור אלי.

 

אפילו שעברה עלי תקופה לא קלה,עם הרבה עומסים וקשיים,אכזבות וכעסים,ליווה אותי כל הזמן הזה אדם אחד,יקר כל כך לליבי,שכנראה,בדיעבד,שביתי אותו יותר מכולם בחיוך שלי.

ביחידה ההיא,הכבויה בחלקה,שאנשים בה ניסו בכל הכוח ובכל דרך אפשרית לכבות את "להבת החיוך" שלי,

מצאתי אדם אחד,שמלבה את הלהבה הזו בכל היזדמנות אפשרית.

ואני אוהבת אותו,ואוהבת לצחוק איתו,ואפילו כשאני קצת עצובה,שיחה אחת קטנה איתו תחזיר את החיוך למצבו הטבעי.

 

לפעמים,צריך רק לחייך.....

נכתב על ידי , 22/5/2005 00:41   בקטגוריות דברים קטנים של אושר  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



15,552
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , מתוסבכים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAydelvayss אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Aydelvayss ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)