יום הזוי כל כך. הזוי זו לא מילה!
דבר ראשון,השיר שמלווה אותי בימים האחרונים.
סינרגיה-צועקים על אהבה. ולא סתם.
קמתי היום בשש בבוקר,אחרי ארבע שעות שינה.הולכת לעבוד.בקושי רצה,מפהקת,חוזרת אחרי שעה רק כדי לא להצליח לישון בכלל.בפועל,אני ערה עכשיו קצת יותר מ-19 שעות.זה המון.
היה לי היום תור לרופא,וכדי להגיע אליו יצאתי עם אמא שלי לדיאטנית שלה.
אמא שלי לא שמנה,אבל היא רצתה לרדת קצת במשקל,כי מבחינה בריאותית התזונה שלה לא הייתה נכונה ויכלה לסכן אותה,אז היא הלכה לדיאטנית הזו.
מה שמייחד את הדיאטנית הזו שהיא מתמחה ברפואה סינית,ריפוי במחטים (אקופנקטורה),שיאצו,הומואפתיה וכל שאר הדברים האלטרנטיביים,רק בכיוון הסיני יותר-קריאת הגוף,מצבו ומצב הנפש לפי חלקים שונים.
ישבתי וחיכיתי לאמא שלי,כשהיא פיתאום באה ואמרה לי להראות לה את הלשון שלי.
פתחתי את הפה,הוצאתי את המסטיק שלעסתי לפניכן שבינתיים רק שיחקתי וגילגלתי בתוך הפה,
והראתי לה לשון לתפארת.
"אוי ואבוי! מה שאני רואה כאן!"
היא קראה לי את הלשון,ממש ככה.
אמרה שאני לא שותה מספיק,לא אוכלת נכון,לוקחת דברים קשה מדי וברצינות מדי,
והשיא היה,מבחינתי,כשהיא אמרה לי שיש לי משהו שמעיק עלי.וזה נכון
היא הסבירה לי שיש לי כתם על הלשון,במקום מסויים שמסמן את הכבד,ואם יש כזה כתם על הלשון זה אומר שהכבד לא מתפקד בצורה טובה,שיש בעיה בריאותית.
במקרה שלי,הכבד עובד בצורה תקינה,אבל זה משהו יותר נפשי. משהו שמציק לי ולא עוזב אותי.
אמרה לי שאני מבליגה יותר מדי.שאני שומרת בפנים,לא משתחררת.
וזה לא נכון.אני יורקת הכל החוצה.אבל רק עכשיו.
היא אמרה לי להשתחרר.וזה באמת מה שאני עושה.אבל רק בחודשים האחרונים.כל השנים בתיכון וביישוב השנוא עלי כל כך,הבית כלא מזהב הזה,פשוט באים לידי ביטוי.
את הנסיכה את עם הכתר, העוצמה
גרה בארמון
בין שומרי הדיכאון
חיה לבדך, ואף אחד לא לצידך
את לבדך
וכמובן,הקטע הזה שיש לי משהו על הלב-זה נכון.
הסיפור עדיין לא גמור מבחינתי.הפצע לא סגור.הוא מוגלתי ודלוק וממשיך להכאיב.
ממש כמו פצע שלא טופל כמו שצריך וממשיך להכאיב,ולהיות קיים אפילו שעקרונית הוא נרפא.
אני,האמת,יותר מדי רציתי שהוא יירפא.רציתי להראות שאני חזקה,שאני יכולה לבד,שאני לא קורבן.
ואני באמת לא. רק הייתי תמימה כל כך. כל כך!
אולי הבלוג הזה קשור לכך.זה שיחרור,וזה גם מבחינתי אוסף של זיכרונות כי חלק מהדברים שרצים לי בסיפורים היומיומיים שלי מגיעים גם לכאן,לפני שיתקצרו חזרה לתמצית מינימלית וכל הפרטים ייעלמו.
כשהיא אמרה לי שיש לי משהו שמציק לי,אמרתי לה שהיא צודקת,והיא דיברה ואני הרגשתי איך אני מהנהנת ומסכימה עם כל מילה שהיא אומרת,ונבוכה מאוד חייכתי ואמרתי לה "תפסת אותי. באמת היה לי משבר קשה לפני כמעט חצי שנה שעדיין לא התגברתי עליו לחלוטין ועדיין מאוד מכאיב לי".
אני שונאת אותך עומר! אני הרבה יותר טובה ממך ותמיד הייתי.בכל מובן שהוא!
הסיפור הזה של עומר ועמית קשור אחד לשני בצורה הדוקה.
ואני כל כך רוצה להחליק את זה,להמשיך הלאה.
אבל לא רוצה לאבד את עמית,או שאולי כבר איבדתי אותו ממזמן.
צועקים על אהבה
מנסים וזה נורא קשה
הדמעות כבר נגמרות
הטיפות סימנו תיקוות
שלנו..
עבדתי בערב,וחזרתי וישבתי בקומונה עד אחת בלילה.היה מצחיק,היה כיף.
אני אוהבת אותם המוני המונים.
מצאתי את עצמי מספרת בפתיחות ובצורה אובייקטיבית ויוצאת דופן כל כך הרבה דברים ביחד לאחת הבנות.
אמרתי שנמאס לי.רוצה דף חלק,מישהו עם חיים אחרים וסיפורים חדשים. בחורצ'יק בשבילי.
אני רוצה חיבוקי.
בינתיים,אני מסתפקת ב"ערימת החברים" שצמחה לי ככה בשקט בשקט על הדשא,כמאמר השיר.
עמיתה,עמר הקישוא,קוזאק,חן,שרוך,הג'ינג'ית הקטנה והמטורפת שלי,כל קומונה א'-ובמיוחד ענתי ומלאכי,
ראסטה מן,שוקטה,עדי ועדי,קומונה ב' המקסימה-לשם,ילי,פוטר,"הקטנה",מורוש הסוכריה ועוד הרבה אחרים וטובים שאני כל כך אוהבת ושמחה שפגשתי אותם ושהם חלק מהחיים שלי,כל כך.
כל יום מחדש,פותחת את העיניים,מחייכת ואומרת- תודה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
