|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
מחר
"פתאום כשנדמה,שהשחר לא יפציע לעולם..."
את השיר הזה של בית הבובות שרתי כל כך הרבה במהלך השירות שלי. אי שם במהלך השנה הראשונה צץ השיר הזה והפך ללהיט היסטרי, והשורה הזו שיקפה מצוין את חוסר האונים הזה,שהתקיים בכל כך הרבה סיטואציות במהלך השנתיים האחרונות,במהלך השירות שלי.
מצבים של אימה ושל פחד, מצבים של שמחה ואושר מטורף,מצבים של לחץ וטרור..כל כך הרבה מצבים.
שביגרו אותי,שגידלו אותי, ש"בישלו" אותי והפכו אותי למי שאני היום.
"את אדם מדהים. אני לא אומרת לך את זה כי אני מכירה אותך בשעתיים האחרונות והיפנטת אותי, זו לא הכוונה. את אדם מדהים כי את כזו,נקודה. היכולות שלך, בניגוד לשאר האנשים, כמעט ולא מוגבלות".
ומחר אני עולה לבסיס,לוקחת את הקיטבג' א להזדכות עליו,מתחמשת באריה הקטן,החבר החדש שכל השבוע וחצי האחרונים נמצא אך ורק איתי, ונוסעת צפונה, אל עבר הרי החושך.
ומיום שלישי אין יותר צבא,אין יותר מדים,אין יותר קצין ונגד נוראיים ומטומטמים. אין ירוקת וחוסר-חיים.
בחמישי בנכס משתחררים,שהיה מאוד מהנה וכיפי,בדרך חזרה, קלטתי שזו הפעם האחרונה שאני על מדים-נוסעת,מסתובבת,מטיילת....
ובחמישי בערב,כשנכנסתי הביתה,פשטתי את המדים.
וזהו,אין יותר צבא מבחינתי כמו שהכרתי אותו. יש רק בגדים.
| |
דרושים
אני צריכה למצוא
-עיסוק חדש
-עניין חדש
-מחשבה חדשה
-חבר חדש
ורצוי גם למחוק את הדיבוק הזה שמשתרש בכל חלקה טובה.
אבל מה כבר אני יכולה לעשות,כשמשעמם לי כל כך,שומדבר לא נותן לי פיתרון,
והדבר היחידי שאני חושבת עליו זה פשוט להתנתק?
עוד שבעה חודשים וזהו!
בינתיים,נצטרך להיתמודד עם ההשלכות של ההתנוונות.
החבר'ה מתחילים לעשות פסיכומטרי,חתלתולה כבר עשתה לא ממזמן וקיבלה 710,ציון מצוין לכל הדעות.
מתחילה להילחץ,לפחות סופסוף הלכתי עם קוזאק לביצפר-גיהנום שלנו והבאתי את התעודת בגרות שלי.
היא ממש לא משהו,תודה ששאלתם.
אין בה נכשלים,אבל היא לא הסופר-דופר-מצוינת שיכלתי להביא.
זה לא עניין אותי בתיכון,וכרגע זה שטויות מבחינתי.
רק לשבת וללמוד,ולעבור את זה...ראיתי מאסות יותר גדולות מאז.
דברים הרבה יותר רציניים והתמודדיות הרבה יותר קשות עברו עלי בשנתיים האחרונות,שמקטנות את הכל בהרבה.
אז כרגע לא מפסיקה לקרוא ספרים,בין העבודה השוטפת שאני משתדלת להעמיס עלי כמה שיותר כי כבר אין לי יותר מדי חברים לשבת איתם בערב (כמעט כולם השתחררו והחדשים לא מלהיבים יתר על המידה) ואם אני לא עובדת על עוד איזה פרויקט חדש וסופר מונפץ,אני סתם יושבת עם נומה,אהובה יקרה,שכבר כמעט ולא נשאר לנו זמן לדבר,ואנחנו מוצאות עצמנו כל פעם מחדש משלימות פערים אחת מול השניה.
לצערי,כל פעם לא אורכת יותר ממספר דקות,כך שכל פעם מחדש אני מתגעגעת לשיחות שלי איתה יותר ויותר.
לשמחתי,או להפתעתי בצורה מוזרה מאוד השתפר (סופסוף!) בצורה כלשהי יחס המפקדים שלי אלי.
אולי מישהו פתח להם את העיניים לגבי,שנייה לפני שאני מתחילה להיות עם הרגל בחוץ,בעניין הזה שאני משקיעה את נשמתי ולא מקבלת אגורה-של-הוקרה על כך?
אז החלטתי שאין לי מה-אין מה להשקיע כל כך הרבה,יש יותר מקום לאינטרסנטיות לגבי האנשים שאינטרסנטים לגבי (או במילים אחרות-מי שסוציומט- כבר לא יישאר בקרבתי). וזהו,בערך.
וחסר לי. חסרה לי האוירה החברית,החיבוקים,האהבה המורעפת ללא הפסקה,השיחות הבלתי נגמרות אל תוך הלילה,השידורים החוזרים של אוז בפלוגה,המכות סטייל-מטריקס שהייתי הולכת עם חצי מהצוות של הלוחמים,הבדיחות הלא-נגמרות שלי עם כמה אנשים,שעכשיו עזבו,והגיע סוף לבדיחה,חסרים לי ה"צעקות" שלו עלי, בסביבות חצות הלילה,שהגיע הזמן להפסיק לעבוד וללכת לישון,שהגיע הזמן להתחפשן קצת,ושהגיע הזמן שלי להיות בנאדם ולא מכונת עבודה,ושכן,גם לי לפעמים מגיע קצת פינוק,שבד"כ הגיע בתור תה -חם-לוהט ומסאג' מצוין ברקות,לטיפול בסינוסיטיס האינסופיים שלי,שפתאום,איך שהוא הלך,כאילו נעלמו יחד איתו.
החבר'ה הכינו סווטשירט,ציירו,הזמינו והביאו לכל המחזור שלהם,וכמובן שאני לא נפקדתי מרשימת המזמינים-
המחזור שהכי זכיתי להכיר,פתאום הולך לי,וכאות הוקרה על האהבה שלי אליהם הם אפילו הירשו לי לקבל חולצה,כשמצויר עליה בגאוה רבה המרכיב העיקרי שבגללה ביקשתי את החולצה (אחרי הכל,משקית נפגעים או לא?).
וסופסוף,קיבלתי את הנשק המיוחל,הקצת יותר קל והרבה יותר קצר ובעיקר,הרבה יותר פרקטי (עד כמה ש"אחלה אקססורי" כמו שהמוכר בשינקין אמר לי,יכול להיות).
והשיער שלי נעשה עוד יותר בלונדיני,שזור בפסים בצבעים שונים של שטני בהיר-בלונד שנוטה קצת לגוון ג'ינג'י,
העיניים שלי באופן ייחודי נתפסו בעדשת המצלמה בצבע כתום (כשבד"כ הן נוטות לחום-ירוק).
האם קרה לי משהו? האם העולם יתמוטט? האם אי פעם הדיבוק המציק הזה יצליח לצאת ממני? (אני פשוט צריכה להתמודד עם זה,ובהחלט יש לי את האומץ,זה פשוט לא יוצא...)
כל זאת ועוד,בפרק הבא בעלילות "הרקדנית שהסתבכה יותר מדי עם הפירואט של החיים".
| |
רב"ט
ככה,בלי להרגיש,כבר כמעט תשעה חודשים.
תקופה שהתחילה די בקלות,המשיכה קשה,ועכשיו כבר מתחילים לראות את הסוף-
ממש,כן,ממש כמו הריון.
ומי היה מאמין שכל כך הרבה זמן יעבור ואני עדיין אגיד שאני אוהבת את מה שאני עושה,
ושאני עדיין מרגישה את הרעל שזורם לי בפנים,ואת הניצוץ שבורק לי ככה,בעיניים,כשאני לובשת מדים כל יום ראשון בבוקר,בדרך לצבא,או כשאני פוגשת אנשים שהרבה זמן לא ראיתי ועכשיו,הנה,אני על מדים.
ולא סתם על מדים,אלא על מדים ונשק,שנהיה חלק בלתי נפרד ממני,וזה היה בכלל לא מכוון.
עם כל הכבוד לתוכניות שייעדו לי,בתור "בת-של", אדם בעל "יכולות גבוהות מהרגיל" ועוד אלף ואחת קלישאות שאמרו לי,
אני לא מצטערת על אף דקה מהשירות שלי עד עכשיו.
אז כן,היו קשיים,והיו כעסים וצעקות,ובכי,ומריבות,ורגעים שפשוט התפללתי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי,
אבל מצד שני גיליתי חברויות מקסימות,בפעם הראשונה בחיי הצלחתי לחיות עם בנות במשך 24 שעות ביממה,שבוע אחרי שבוע,ברציפות,ולא להשתגע ולהתחרפן מהתרבות הקצ'עית,אלא להפך-להפוך להיות אחת מהן,כמו שתמיד רציתי,אבל בלי כל הקישקושים מסביב,
לגלות כמה שחברות יכולה להיות חזקה,גם במרחק גדול של מרחב וזמן,ושבשביל החברות הטובות שלי אני מסוגלת לנסוע גם יותר מחצי מדינה ולבזבז אפטר שלם,רק בשביל להיות באחד הטקסים החשובים ביותר בחיים שלהן,ובשירות הצבאי בפרט,
ולא לכעוס ולנטור ולקנא לשנייה שאני לא כמוהן נמצאת שם,איתן,אלא להיות שמחה וגאה בכל ליבי שמכל החבורה הגדולה שהתחילה,כל החברות שלי סיימו,בלי יוצא מהכלל,ושלי יש חלק קטן,אך קיים,בזכות הסיום שלהן.
כי אני הייתי האמא,האבא,הפסיכולוגית והעוזרת לעת צרה,בדיוק כמו שהן היו ככה בשבילי.
ואפילו שהיה לי ניסיון כושל אחד שלא צלח,ניסיון כואב ולא נעים,גם לו יש צדדים טובים- מאות חיילים לוחמים,שתמיד יזכרו אותי לטובה בתור המש"קית שלא הפסיקה לחייך אף פעם,גם כשהיה לה ממש רע.
(או כשהיא לא הפסיקה לטחון מטבח,ולגרום לכלים שלהם להיות הנוצצים והנקיים ביותר שבהם הם יאכלו אי פעם..)
או עכשיו,כשאני מקבלת,ככה,בנונשלנטיות,עוד ג'וב חדש,שנוסף לג'וב שיש לי כבר,שגורם לי להיות עם שבע עיניים פתוחות במשך כל היום,וגם בלילה,והופך אותי גם לאחד האנשים הכי מעודכנים אצלנו ביחידה,
ונכון לעכשיו,גם זה שמנג'ס הכי הרבה לקצינים הבכירים,אבל אחרי הכל,זו העבודה שלי.
וכולי תקווה,שאולי,ייתכן,אם יתאפשר,ואני כל כך רוצה את זה-
להגיע לבה"ד 1 בנובמבר הקרוב.
והחיוך שלי,זו הבטחה,לא ייעלם מהפנים גם שם,אף פעם.
כי כמה שרציתי את זה,וכמה שביקשתי וחלמתי על זה,
אני אכנס לשם הפעם (אם יתאפשר,כמובן) עם חיוך גדול מהרגיל,
חיוך של ניצחון.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
