|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
תשס"ט
שנה חדשה.
וכשמה כן היא- תשס"ט מסיטה אותי חזרה לדרך הישר.
כולי תקווה.
חותמת חודש ראשון בבאר שבע.
ההליכות כבר נעשו דבר שבשגרה, כאילו מעולם לא הפסקתי.
כאבי הגב סודרו ע"י קניית תיק נוח, מרופד במיוחד ומפנק.
החדר בחצר כבר סודר ואורגן והפך להיות אי של שקט באמצע העיר.
הלימודים עולים על גדותיהם, אבל כולי תקווה שאצליח לתכנן את החופש הבא (בשבוע הבא) לטובת סיום כולל של כלל השיעורים.
ובסדר לי.
באמת.
אמנם שוב הבטן עשתה לי צרות, כהרגלה בקודש, אבל גם זה פלוס מינוס הסתדר.
אז פחות סנדביצ'ים,איסור לשתות חלב וכמה שפחות קפה ובעיקר המון מים.
ומתחיל להיות קריר. וכבר ירד גשם כמה פעמים. השבוע הוא גם העיר אותי באמצע הלילה.
וגאווה. מישהי שאני באמת אוהבת והיא לי כמו אחות עברה גיבוש טיס.
וכיף. אני אוהבת את האנשים שפגשתי בלימודים והפכו לחברים שלי.
ומושבניק חדש.
לא זה הידוע לשמצה, שאין להגיד את שמו. ההוא עם מוטת הכתפיים האסטרונומית.
אלא אחד חדש.
ייתכן חדש- ישן בהגדרה, כי הוא תמיד היה כאן, רק מעולם לא שמתי לב אליו.
שרתנו יחד אי- שם בצבא, כשעוד היינו ילדים בני 18 רכים ויפים.
הקשר נותק וחובר, ובזמן האחרון התהדק קצת יותר.
כמעט ארבע שנים מאוחר יותר, ומעל לשנתיים מאז נפגשנו לאחרונה, הוא בא לקפה.
ומוזר, אבל לא זכרתי כמה שהוא גבוה.
וכמה שהוא חמוד וציני, בדיוק כמו שאני אוהבת.
והעיקר- אמיתי וטבעי.
בניגוד מושלם לדבר ההזוי הזה, ששבה אותי ואת תשומת ליבי למשך זמן כה רב.
היה כיף.
לא אשקר שזו גם התחושה הזו, של להיות שוות ערך. לא זילזול ולא חוסר הערכה.
יצאנו קצת לטייל והיה לי קר, אז הוא חיבק אותי.
תנועה לא נכונה של הצוואר שלי גרמה לי לכאוב. הוא דאג לעסות, ללטף ובעיקר לשאול אם הכל בסדר.
הוא לא לחץ, לא דחף ולא הציק. בניגוד לבחורים רבים כל כך שיצא לי להכיר, לצערי.
והיה משהו כל כך מקסים ושובה לב
בטבעיות הזו של לשבת על המיטה, אחת ליד השני,
לספר סיפורים ולדבר ולצחוק ללא הפחד מביקורת.
להיכנס למלחמת כריות כה- מצחיקה שידעתי שאפסיד בה מראש.
וכשסיננתי "כיף איתך!" להיסחף לחיבוק מועך, נשיקה ענקית ו"את כזאת חמודה!" אחד.
יודעת רק דבר אחד.
שממזמן, אבל ממזמן,
לא קראו לי חמודה ובאמת התכוונו לזה :)
| |
כנראה
שכל חומות ההגנה שלי מתמוטטות לאור הימים האחרונים.
הקש הראשון שהראה את השבר היה סמינר הסוכנות,שכולו יהדות ואהבה ואושר וקרבה.
לאחריו בא יום הזיכרון, שלראשונה סימן לי כל כך הרבה.
השירים בו, העצובים, אלה שגדלתי עליהם ואהבתי אותם כל כך,נשמעו כל כך צורבים בבשר ועצובים.
לא יכלתי לשיר עוד את "מי שחלם ונגמר לו החלום" כי זה בדיוק מה שקרה לגדי.
את "הרעות" שכל כך אהבתי, עם השורה הנוראית "כבר שנה ונותרנו מאז..." שמגמדת את הכל בליריקה ישנה ומלאת סיפורת והערכה, של אלפי נופלים...של עשרות שנים...ואנחנו כאן רק בשביל בנאדם אחד. ויש עוד המון.
וכל ההתעסקות הזו,בלי הפסקה.
במלחמה הראשונה שלי.
במלחמה הפרטית שלי.
שפתאום כל המדינה השתתפה בה.
שפתאום גיליתי שאני בחזית.
ומה אני,סה"כ? הייתי ילדה בת 20.
פתאום מצאתי משהו שכתבתי בהפגזות לפני המלחמה.
כאילו קראתי את הנולד.."מה היה לי רע להישאר לעשות יומיות ולהיות ג'ובניקית בקריה?"
משהו בער לי בעצמות ללכת לחוד החנית, לחזית. למקום הכי קרוב לשדה הקרב שיכלתי להיות בו מבחינת התפקיד שהצבא ייעד אותי אליו.
לא נלחמתי במלחמה, אבל תמכתי בכולם.
בבוכים,בשבורים,בכואבים,בנלחמים,במתארגנים ובמתאבלים-בכולם.
רק מול הים,בחוף הצוק בהרצליה, מלווה במבטו הכה-אוהב וחברי של הלוחם, חבר ותיק ואהוב כל כך לכל האג'נדה הצבאית הבלתי מתפשרת הזו, נתתי להכל לעלות ולי-לבכות.
כי אני הרי לא בוכה.
אני גיבורה. הבחורה היחידה שהחזיקה שם מעמד.
הצלקת יוצאת לאור רק עכשיו, אור ליום פירסום דו"ח ועדת וינוגרד.
כשכבר נמאס לי לקרוא עיתונים כי כולם מדברים על הצבא שלי.
ועל האיזור שלי.
ועל כל מה שאנחנו ידענו ממזמן ושומדבר כבר לא יחדש לנו.
ודי כבר,נמאס.
לא רוצה לראות עיתון ולא לשמוע חדשות ולא כלום.
אני החזרתי את הכל בבקו"ם ונדמה שאף הזדכיתי על הזכרונות האלה ביחידה.
אבל כנראה שהמשפט שאני אומרת הרבה בזמן האחרון רודף אחרי כמו אמת-
"אתה יכול להשתחרר מהצבא, אבל הצבא לא יכול להשתחרר ממך".
כמה נכון.
פעילות אחת באנגלית,לא קשורה בכלל,שנשלחה לי מהמנהלת הכה-חביבה שלי בארה"ב, על תשעה באב, גורמת פתאום לכל צינורות הדמעות שלי לעלות על גדותיהם.
אני הולכת לבכות כל כך הרבה הקיץ הזה.
אם עכשיו הם מביאים אותי לידי התרגשות,מה יהיה שם?
עוד שלושה שבועות.
עוד 21 יום.
וזהו.
| |
 עוד שנה
ובלי להרגיש כבר ינואר.
ועוד יום עבר,וחגיגות השנה החדשה גם כבר חלפו עברו.
ישנן יותר מדי שמועות לגבי הנכונות לחגוג את השנה האזרחית החדשה...ולא רק,מסתבר שרק אצלנו בארץ ובגרמניה קוראים לניו יירז איב בשם סילבסטר...ומאיפה לי? מהכתבה הזו.
מוזר להבין שכבר 2007. השנה אני אהיה בת 21,וכנראה שלא אגיע לירח.
השנה הזו כולה תהיה אזרחית ומלאה בהפתעות.אין צבא, אין מדים...
ורצה הגורל ודווקא ביום הראשון לשנה החדשה נסעתי לי לראיון כלשהו,שנותן לי כיוון אפשרי.
ובדרך פגשתי מלא חיילים,גם כאלה ששירתו איתי. ומוזר לדבר איתם כשהם על מדים ואני לא.
אבל רק ככה אני אגמל. אז שיהיה.
בפסיכומטרי הכל בסדר. אני עובדת קשה ומקווה לראות תוצאות.
בינתיים אני לא מצליחה להירדם ולסדר לעצמי את שעות השינה..וכתוצאה מכך גם את שעות הלימודים.
אני עובדת על זה חזק אבל...
כל אוירת הלימודים הזו והפסיכומטרי בשילוב החזרה הביתה וההתפטרות מהעבודה גרמו לי להבין שיש לי לראשונה מזה שנים זמן.יש לי זמן לסדר את החדר ולמיין ולזרוק ולמצוא אלפי דברים שלא זכרתי לאן נעלמו.
מצב ביניים-גיליתי חד משמעית שאני זקוקה למעצבת פנים על מנת להשתלט על כל כמויות החומר והציוד שיש לי בחדר.
בנוסף,אני רוצה טלוויזיה ודיוידי בחדר,לעצמי.באמת הגיע הזמן.... :)
סידרתי את החדר שונה לפני שבוע-שיניתי את המיקום של המיטה,השולחן והספריה שעליה נמצאת המערכת שלי.
החדר נראה קצת יותר מסודר,לי יש אפשרות ללמוד נורמלי כי רואים את השולחן? אז לבינתיים זה מספיק.
ואני גאה בעצמי שהצלחתי לעשות את זה. עשיתי חפירה ארכיאולוגית של ממש,שכרגע מתומצתת בארבע שקיות מפוצצות דברים שעוד לא הספקתי למיין.בעיקר שאריות של דברים מהצבא (והמון המון זיכרונות).
בין הדברים מצאתי מכתב משנת 1991 מבן של חברים של ההורים שלי שגרו איתם בטקסס כשהם היו בשליחות לפני קצת יותר מ-20 שנה ואבד איתם הקשר. מסתבר שהמכתב הזה מדבר על חברים לעט-קשר בהתכתבות...עולם תמים ונעלם היה פעם.
לראשונה מזה שלוש שנים שאני לומדת ונהנית מזה. בהתחלה היה לי קצת קשה להושיב את עצמי ולהכריח ללמוד,עכשיו אני אפילו די מוצאת בזה כיף והנאה. מהרגע שסידרתי את השולחן הכל הרבה יותר חביב.
מה גם,שהחדר כל כך מסודר שאני לא מתביישת לארח אנשים אצלי בחדר. הבלונדי היה אצלי לראשונה לפני שבוע בבית,ואחר כבוד הכנסתי אותו לחדר,לשבת על כוס קפה ומוזיקה..והוא אמר שהחדר שלי ממש מגניב...
השבוע,כשהוא סופסוף חזר מהצבא,הוא גם בא לבקר...בחדר שמסודר קצת שונה מהקודם,ואמר שזה מגניב לא פחות.
בהמשך זה יהיה עוד יותר מגניב,אני מבטיחה! :)
ולגבי הבלונדי-סופסוף מצאתי לו שם כאן בבלוג. אחרי שני דייטים כיפיים ורציניים גילינו שלא תמיד מתאפשר לשנינו לצאת וכשאנחנו מקבלים את האפשרות לראות אחד את השניה זה לא תמיד בשעות נורמליות...אז בשבת אחה"צ,אחרי 24 שעות של התבאסות ושינוי אלף ואחת תוכניות,הוא בא אלי הביתה. איך שפתחתי לו את הדלת הוא נכנס,חיבק אותי חזק והדביק לי נשיקה. עלינו אלי לחדר,והוא מוריד את המעיל וכו', מרגיש בבית..ופתאום בא ומחבק אותי בחוזקה,מושך אותי אליו- "כל כך הרבה חיכיתי כבר לרגע הזה" מחבק אותי חזק ומנשק אותי. "התגעגעתי אליך,כל כך!"
וכיף לי איתו. בינתיים זו רק ההתחלה-לה-לה אבל פשוט כיף לי איתו. ישבנו אצלי בחדר ושמענו מוזיקה ודיברנו וצחקנו והוא סיפר לי על השבוע שלו בצבא,עוד אחד מארבעת השבועות האחרונים שנשארו לו,לשמחתו וגם לשמחתי :)
ומדברים בלי הפסקה,ומתחבקים,וגם סתם מחייכים כל הזמן,בלי סיבה,בלי לדבר יותר מדי....
באיזשהו שלב,כשהשעות נקפו (בסביבות של חמש מהדורות חדשות בגלגלצ) הוא נסע,לא לפני שהמשפחה שלי חזרה סופסוף הביתה וראתה אותו בגודל אמיתי. בנדוד שלי בא איתם גם, וכשהלכתי ללוות את הבלונדי למעלה היא אמרה לבנדוד שלי "יופי,סופסוף,לפחות הבחור הזה גבוה!" וכנראה שהוא עבר את המבחן :) כאילו שהיה לי ספק..
בהמשך של אותו הערב הלכתי עם בן הדוד החביב שלי לסרט בקולנוע החביב עלינו..ראינו את "דז'ה וו" סרט מומלץ בחום. מאוד נהנינו ממנו. אומרים שהוא מוגדר כ"אקשן" אבל זה קצת מעבר.
בן דוד שלי הודיע שיש לו שינוי בתוכניות למחרת בהגעה לצבא-וכך יצא ששנינו שמנו פעמינו לכיוון תל אביב בבוקר יום ראשון כשבחוץ גשם שוטף. מצאתי לעצמי את היום הכי קר,מגעיל ורטוב בשנה בכדי לצאת ולהתרענן.
וגם ראיתי את הבלונדי, כנראה פעם ראשונה ואחרונה על מדי א', וכומתה,ונשק,וסיכות לוחם למכביר. ישבנו במשך 20 דקות ביחד,מחזיקים ידיים ומתרגשים מעצם העובדה שאנחנו מתראים. "את יודעת? תמיד קינאתי בחיילים האלה שהחברה שלהם הייתה מלווה אותם עד לאוטובוס שלהם לצבא. עכשיו אני מבין כמה שזה כיף". וניסיתי לצלם אותו,את החיוך שלו,שאני נהנית להסתכל עליו,והוא לא שיתף פעולה, אבל בסוף יצאה תמונה נחמדה, שלא משקפת בכלום אותו,אבל עדיין-מעבירה געגועים מצוין.
וליוויתי אותו עד לגשר של הרכבת,הולכים מחובקים,מחוברים,הדוקים....היה לי ממש קשה להיפרד ממנו. "את תהיי חסרה לי בטירוף. אני כל כך אתגעגע אליך" ועוד נשיקה ועוד חיבוק ועוד ליטוף,אולי אחד אחרון....והוא הלך..ראיתי אותו עובר את המחסום של הרכבת ועולה על הגשר,חייל יפה וחמוד, חייל שלי...
אז אם הזדמנתם במקרה ביום ראשון בבוקר,בסביבות 11 לאיזור היציאה לרכבת בעזריאלי,יכלתם לצפות בזוג שהפרידה קשה עליו.
בחורה עם שיער ארוך ארוך ובהיר וחייל, עוד אחד מאותם חיילים קרביים,אבל יפה ביותר :)
ועכשיו הוא שם,עמוק עמוק בפנים, נותן את הנשמה לעוד כמה שבועות שאוטוטו נגמרים. ואני דואגת לו מאוד,במיוחד כשאנחנו מדברים בקודים,כי לא באמת מספרים "אולי לא תתנשקי עם מישהו היום בלילה? אני אחשוב עליך,לא משנה איפה אני אהיה בחצות"
וכמובן שזה ברור ומובן,ולא צריך הודאה מפורשת כדי לדעת שאני מחכה רק לו,ושאני לא אנשק אף אחד. חוץ ממנו.
"הנשיקה שלך בהקפאה עד שתחזור הביתה מהצבא" בתקווה שרק יחזור.
ובינתיים,שישמור על עצמו. רק שישמור. ואני? רק מתגעגעת.
תמונות ממזמבל שנמצא לו אי שם בארגנטינה הרחוקה,לבוש בגדי קיץ כי שם המזג אויר לוהט. סוג של שיחה טרנסאטלנטית במסנג'ר,וטוב שיש אינטרנט. ולחשוב שפעם הוא היה אדם מוחשי לחלוטין מבחינתי, לפחות פעם ביום...
| |
אמצע הלילה
וכבר כמעט אמצע דצמבר,הגשם בחוץ, סופסוף.
ופתאום קר מספיק בשביל ללבוש סוודר ופליז, ולשים מעיל צמר ארוך וצעיף,כמו שתמיד הלכתי, בלי לפחד ממשטרה צבאית.
כי החורף הזה,לשם שינוי,אין מדים. ואין צבא.
ובלי להרגיש אני משוחררת כבר כמעט חודש וחצי..וכבר כמעט חודשיים שאני בבית.
מתוך השלושה שבועות של החפש"ש הייתי בבית אולי יומיים ברציפות.
את הכניסה לחפש"ש שלי פתחה הלוויה של אמא של חבר טוב, המשיכה השבעה, שבה הייתי בעיקר כתף תומכת במשרה מלאה,ולאחר מכן- בת זוג לאריה, שפיתאום צץ והופיע לו..
וכבר עברו שלושה שבועות,ופיתאום כבר התחלתי לעבוד...
ארבעה שבועות בעבודה קשה ופיזית, הרמת ארגזים וסחיבת משקל והרבה מאוד שעות עמידה על הרגליים..ופיתאום אני שמה לב שכואבות לי הברכיים,ויש לי מתח בשרירים שלא עובר...ואז הגיע הכאב לגב התחתון,ונעצר להתנחל שם.
ובעצם,מהרגע שהכאב גב התחיל הוא לא הפסיק...אותו אחד שהתפתח במשך שירות שלם בסחיבה של עשרות תיקים כבדים (במיוחד הגדלתי לעשות ביום שיצאתי לחופשת השיחרור,עם לא פחות מאשר שלושה תיקים שמשקלם הכולל הגיע ל-15 קילו,אם לא יותר) ונשק שנשאתי בגאווה גדולה על הגב ללא הפסקה כמעט,במשך שנתיים...
והחלטתי לעזוב,כי עבר עוד רגע ואני כבר לומדת לפסיכומטרי! כבר שבוע שני ברציפות.
הגעתי להחלטה והבנה שאם ברצוני להגיע למקום הרחוק ביותר שבו אני יכולה להיות,ואם אני שואפת ל-700, אני חייבת להפסיק לעבוד ולהתחיל ללמוד. אחרת? זה פשוט לא ילך....
ועזבתי בזמן,כי אחרי הכל נשים תמיד ישארו נשים וברחתי מעבודה שהיא פשוט קן נחשים...
רק חבל,כי סה"כ מאוד נהניתי שם...אבל כאמור,ברחתי בזמן הנכון בדיוק...
עשיתי את הכסף שלי,והלכתי.
המצב הקיים:
חשבון- בפלוס גדול.
הלימודים-במגמת עלייה
חיי החברה-נדחקים לפינה,אבל מה כבר אני יכולה לבקש?
יש אולי שלושה אנשים על הכוונת. כל אחד מהם מציע משהו אחר,אם מציע בכלל.
ואחרי הכל, למה אני ממהרת? החיפזון מהשטן,אמרו רבים וטובים ממני...
רק שהכל יעבור, ב-20.2 אני אהיה האדם המאושר ביותר עלי אדמות (אחרי הפסיכו,כמובן).
מחשבות על לעבור לגור בקיבוץ, על אירגון הטיול הגדול, כאשר מנגד יותר ויותר מחברי לשירות פורסים כנף וממריאים הרחק אל ארצות נידחות..והתמונות? מדהימות וגורמות לי לרצות להיות שם כבר....
אני בהחלט צריכה לכתוב יותר. כבר שכחתי עד כמה זה משחרר.
הולכת עוד קצת ללמוד ואולי גם לקרוא...זה תמיד כיף.
לילה טוב....
| |
ואחרי הכל
אמצע הלילה בין חמישי לשישי.
כבר שבועיים פלוס משוחררת,בלי להרגיש. וכאילו תקופה שלמה עברה.
"התחתנתי" וגם "התגרשתי" מעוד בחור מקסים וחמוד שרדף אחרי עד שכמעט נמאס לו ובסוף קיבל את החלום ושברו.
בין לבין היו לי השבועיים המטורפים והמדהימים ביותר שהיו לי בחיים. שבועיים ללא שום התחייבות, בלי כלום על הראש, אפילו לא שעות שינה או דאגה לאוכל..כלום.
ובלי להרגיש, עבודה. כבר שבועיים ברציפות וללא הפסקה שאני עובדת באחת מחנויות הספרים המקומיות ונהנית מכל רגע.
משלבת בקלילות בין האהבה הגדולה שלי לספרים והאהבה השנייה שלי, לאנשים.
וקצת כאבי לב, וקצת כאבי אגו, והרבה לבטים ותחושה של לבד אבל גם משפטים מדהימים דוגמאת "תודה, אף אחד לא יכל לעשות את זה יותר טוב מאשר את" דרישות חוזרות ונישנות של אנשים ללכת לעבוד עם ילדים "את צריכה להיות גננת" שהיום הגיעו לשיא חדש כשלקוחה שעבדתי איתה ניסתה לשכנע אותי לבוא ולהיות סייעת בגן ילדים מסוים...
ואני מאוכזבת וגם שמחה, ומחר יש לי יציאה ראשונה לדייט מזה הרבה מאוד זמן, ואני באמת לא יודעת מה יהיה, רק הלוואי שההופעה של עברי לידר בבארבי תהיה מוצלחת.
אני אמורה להיות שמחה עכשיו,לא? הצלחתי להתמודד עם השינוי בצורה די טובה ודי מוצלחת. אז למה אני מרגישה את נקיפות המצפון האלה מתחתית הבטן? ולמה תחושת הלבד הזו פיתאום?
העיקר,אבל העיקר, שהגרפיקאי אמר שבנים נופלים לרגליי. זה עשה לי את היום, אם לא את השבוע,ואולי מעבר לזה.
מתי בפעם האחרונה, עשית משהו בשביל מישהו?
| |
מחר
"פתאום כשנדמה,שהשחר לא יפציע לעולם..."
את השיר הזה של בית הבובות שרתי כל כך הרבה במהלך השירות שלי. אי שם במהלך השנה הראשונה צץ השיר הזה והפך ללהיט היסטרי, והשורה הזו שיקפה מצוין את חוסר האונים הזה,שהתקיים בכל כך הרבה סיטואציות במהלך השנתיים האחרונות,במהלך השירות שלי.
מצבים של אימה ושל פחד, מצבים של שמחה ואושר מטורף,מצבים של לחץ וטרור..כל כך הרבה מצבים.
שביגרו אותי,שגידלו אותי, ש"בישלו" אותי והפכו אותי למי שאני היום.
"את אדם מדהים. אני לא אומרת לך את זה כי אני מכירה אותך בשעתיים האחרונות והיפנטת אותי, זו לא הכוונה. את אדם מדהים כי את כזו,נקודה. היכולות שלך, בניגוד לשאר האנשים, כמעט ולא מוגבלות".
ומחר אני עולה לבסיס,לוקחת את הקיטבג' א להזדכות עליו,מתחמשת באריה הקטן,החבר החדש שכל השבוע וחצי האחרונים נמצא אך ורק איתי, ונוסעת צפונה, אל עבר הרי החושך.
ומיום שלישי אין יותר צבא,אין יותר מדים,אין יותר קצין ונגד נוראיים ומטומטמים. אין ירוקת וחוסר-חיים.
בחמישי בנכס משתחררים,שהיה מאוד מהנה וכיפי,בדרך חזרה, קלטתי שזו הפעם האחרונה שאני על מדים-נוסעת,מסתובבת,מטיילת....
ובחמישי בערב,כשנכנסתי הביתה,פשטתי את המדים.
וזהו,אין יותר צבא מבחינתי כמו שהכרתי אותו. יש רק בגדים.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
