במקרה ואני כאן.
מחר סוג של מיונים שאני כל כך מכירה את ההתנהלות הכושלת שלי בהם. מקווה שיהיה טוב,ואפילו אם רק בקצת.
הולכים להיות שם אלפי אנשים,אם לא יותר,ואני אחת קטנה, אמנם בעלת היצע והספק מרשימים לכל הדיעות (יחסית לבחורה שהיא רק שנה בצבא) אבל עדיין-לא הכל...
והלוחם שלי סוגר. ככה זה כשהחלטתי להיות איתו. יש לי עשר דקות מוקצבות פעם בשבוע וחצי להיות איתו,וגם זה בשקט בשקט,ובין ישיבה לישיבה שלו.....
אבל זה הסיכון שלקחנו שנינו,שלא יצא לנו להתראות כ"כ הרבה,ובאמת שהוא משתדל,והוא ניסה להיות איתי כמה שיותר בחצי יום הזה שהוא היה בבסיס,לפני שהם עוד פעם הלכו לי,לשבוע, אם לא יותר...
ואני גאה בו,וכ"כ שמחה, ויש לי חיוך קטן ומתוח כזה כל היום,דבר שלא ראו עלי ממזמן,
ומצד שני,קשה לשמוע אותו משם,את הכעסים, את הגעגוע, את הפחד הזה,שהם מדברים עליו רק בשקט בשקט,בלי שאף אחד ישמע,והוא במיוחד, שנאכל קצת מזה שסופסוף זה יצא והוא עוד פעם הולך..
וכל כך מוזר לשמוע ממנו, איש גדול גם בגוף,גם בלב וגם בנפש,סוג של לוחם מהולל,שהוא מתגעגע,ושהוא שונא להיות שם,ואם רק הייתי יכולה לבוא לחמש דקות,לרבע שעה...
וניסיתי להפוך עולמות והצלחתי. הצלחתי לסדר את זה שאני אסגור את השבת הזו,ככה שיוצא שמחר אחרי כל הבלאגן הזה אני חוזרת לצבא,לעשות שבת.
אבל זו לפחות שבת-חברים,ולא שבת נוראית כמו זו האחרונה שהייתה לי,שאני כל כך נאבקת לא להיכנס אליה שוב.
וכרגיל,הכל שאלה של אנשים.
וזה די מצחיק פתאום,לראות אותו, "המפקד",יושב בין כל הבנות שלי,החברות,בארוחת צהריים...
מי שלא הבין ולא ידע,לא היה צריך להיות חכם יותר מדי כדי לתהות מה בחור שכמותו עושה בין כל הבנות האלו, שאל חלקן נישא כל ראש של בחור בבסיס....קבוצה שאין לה שום קשר אליו,חוץ מ....
וזהו נכון לעכשיו. מחר השכמה מוקדמת,ונסיעות עד אין סוף, וכל כך מקווה שהמצב יישאר על כנו,
ואז עוד שבוע,או אולי שבועיים, אני אראה אותו.
סתם לשבת ביחד,ולדבר. אני לא מבקשת יותר מזה.
יותר מחמש דקות,זה הכל.
ואם כבר אפשר, אז פרטים על הופעה של היהודים בזמן הקרוב, שאני כ"כ רוצה לקחת אותו אליה.
(אם אפשר היה להזמין את מאיר אריאל מהמתים,הייתי עושה את זה,אבל לצערי אין לי האפשרות...)
לילה טוב,
ולילה טוב במיוחד,שם בגבול.....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
