בשבוע האחרון עשיתי כמה דברים שלא תיכננתי מראש ולא צפיתי.
הראשון-כל המפגש הזה עם הגבוה, והנסיעה אליו שבוע שעבר.
היה לי כיף,היה לי נחמד. שמחתי שלקחתי את ההחלטה הזו.
אז מה אם היא הייתה מאוד ריגעית.
יום הזיכרון.
בשעה אחת לפנות בוקר מתקשרת לחברה שלי מהצבא ומודיעה לה שמחר על הבוקר אני איתה על הרכבת,לנהריה.
ונסעתי לנהריה בפעם הראשונה מזה חצי שנה,פעם ראשונה בלי מדים. היה מאוד מוזר.
ועצוב, ומרגש,וכואב. וגם קצת נחמד לחזור למקום מוכר עם כל כך הרבה זיכרונות מתקופה אהובה ועצובה ביחד.
וצילמתי את תחנת הרכבת.
ואכלתי פיתה דרוזית עם מלאאא זעתר ולבנה אצל מרואן, שפעם היה צד"לניק והוא תמיד איש נחמד.
להשלמה קניתי ספר בחנות הספרים יש שנייה שיש שם..מצאתי את "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" מאת מילן קונדרה, ספר שהמליצו לי עליו ביום הראשון של המלחמה, והבלונדי היה מקריא לי קטעים מתוכו.
היום נגמר בפגישה עם בחור נחמד ברכבת,שכמובן לאחר עשר דקות גיליתי שיש לנו מכר משותף...זה תמיד ככה איתי.
לא יודעת למה, לא ממש בכיתי ביום הזיכרון. אבל היה לי עצוב ובלתי נקלט.
ישבנו על הקבר של גדי, אדם בשר ודם מבחינתנו. ולא הבנו לאן הוא נעלם.
שלושה אנשים שכבר השתחררו מהצבא, ובאים לחלוק כבוד למי שהיה צריך להשלים לצלע הרביעית.
ושרתי לו את "רקמה אנושית" והכל התחבר לי.
אני שמחה שבאתי.
אפילו שזה נשמע נורא.
ואם זה לא מספיק-
היום בבוקר, שבע אפס אפס אני מגיעה לתל אביב לשגרירות ארה"ב.
המתנה בסבלנות אין קץ של שעתיים בתור ופגישה עם אחד המ"פים מהגדוד שלי,אחד שממש אהבתי,שגם עמד שם בתור, ויש לי ויזה.
מרוב שאני עייפה אפילו לא שאלתי לכמה זמן הויזה אושרה.
יצאתי משגרירות ארה"ב והתחלתי לצעוד לעבר שגרירות בריטניה. בגלל שאני כישרון הלכתי לכיוון הלא נכון ונזכרתי "רק" כמה עשרות בתים אחרי.
היה חוויה ללכת ממספר 30 עד מספר 200 בערך.
ואז פגשתי את הידיד שלי,מישהו ששירת ביחידה שלי והשתחרר ממש לפני שהגעתי אליה,אבל התחברנו דרך מקושרים וגילינו שיש לנו יותר מדי מהמשותף.
והוא לקח אותי לאכול ארוחת בוקר חביבה ביותר.
יושבים ואוכלים ומדברים...והוא מספר לי על ר', מישהו ששנינו מכירים מהצבא, בא לבקר אותו וסיפר לו שהוא הולך לעשות בקרוב טיול עם כמה אנשים שהיו איתו בצבא, ביניהם האהבה הכי גדולה שלי מהצבא, הלא הוא "הלוחם" בכבודו ובעצמו, ועוד כמה אנשים שאני מכירה אישית.
שאלתי אותו אם הוא בטוח....כי למיטב ידיעתי וזיכרוני הלא מטעה הלוחם נמצא כרגע לזמן בלתי מוגבל בלונדון,בריטניה.
הוא לא ממש בארץ.
(אז מה אם אני מחפשת אותו בטירוף בשלושת החודשים האחרונים, את הלוחם, וכבר כמה פעמים יצא לי לחלום עליו. בפעם האחרונה זה היה ממש לא ממזמן).
לאחר ארוחת הבוקר החביבה ועם הידיעה המרעישה הזו שמתי את פעמי להגיע לכיוון עזריאלי.
מזג האויר היום היה נעים, הייתה רוח כיפית ולי היה מצברוח נחמד...אז אחרי שהלכתי את כל רחוב הירקון,ואחרי זה את חצי בן יהודה,ובספונטניות חתכתי בבן גוריון,מגיעה למסעדה מגניבה שפעם,לפני הרבה שנים ישבתי בה.(סה"כ לפני שנתיים).
חושבת על העובדה החביבה שאם הייתי מצפינה הייתי מגיעה לדירה של הגבוה, איפה שהייתי שבוע שעבר,רק שעכשיו הגבוה בצבא,כך שהרבה תועלת לא תצמח כאן...
מבן גוריון בקלילות הגעתי לדיזינגוף,הרחוב...הליכה של חמש דקות וטלפון אחד מיוחל שאישר לי שמר בחור,הלוחם,בכבודו ובעצמו נמצא בארץ גרמו לי להיות מאושרת עד הגג.
הגעתי לבני ציון פינת בוגרשוב וקינג ג'ורג', מקום אסטרטגי לגמרי מבחינתי (ומאוד מוכר לי בתור חיילת כי שרתתי באזור הזה תקופה בחיי) ואני כבר על האוטובוס לעזריאלי.
מסכמת עם חברה טובה שלי שאני אבוא אליה.
ואז,אחרי שהשארתי לו הודעת טקסט וגם התקשרתי, הלוחם חזר אלי.
"היי,מצטער שלא עניתי,מי זה?" כמובן הודעה באנגלית. אבל אמרו לי שהוא בארץ.ניקח את הסיכון.
התקשרתי אליו והוא ענה..אני בצווחת אושר.."היי!!!" והוא לקח לו כמה דקות לזהות "זו אני,איידל!" ואז מהצד השני של הקו נשמעו צווחות שמחה.
לא פחות מחצי שעה אחרי כבר הייתי על הרכבת, יורדת בתחנת הרצליה ומחכה שמר בחור הלוחם יבוא לקחת אותי.
נסעתי לראות אותו. כל כך התגעגעתי.
עברה שנה וקצת. זה יותר מדי זמן.
הלכנו לאכול ביחד צהריים. כרגיל הוא לא הסכים שאני אשלם.
ואז לחוף הים. מי כמוהו יודע שזה המקום לשבת איתי.
שאל אם להביא "טיפקס למוח" כמו שהוא קורה לזה. אני הרי לא בצבא יותר.
אמרתי לו שזה עדיין לא בשבילי. הוא הבין את זה. הוא הרי תמיד הבין.
ישבנו על האבנים הענקיות של השובר גלים ודיברנו על הצבא ועל החיים ועל המלחמה.
איכשהו הגענו לדבר עלי, הוא אמר שאני נראית בדיוק אותו הדבר. כאילו שימרו אותי.
הוא גם נראה הוא, אבל קצת יותר רזה,פחות שרירי אבל חתיך מאוד, ועם קוקו ארוך שלפעמים נראה כמו תוספת.
אני הרי הכרתי אותו עם גלח.
איכשהו הנושא שיחה הגיע לזה שאחרי הסמינר סוכנות ההערכה העצמית שלי ירדה לאפס עם כמויות הבנות היפהפיות שהיו בסמינר הזה.
אמר שאני מדברת שטויות- יפה הייתי ונשארתי. וכמובן שאסור לי לשכוח שאין הרבה בנות יפות ועם כל כך הרבה פלוסים כמו שלי יש.
חייכתי והייתי ממש נבוכה.
ואז פתאום הרגשתי את זה מטפס ועולה....איכשהו כל שילוב הדברים,הים,הוא, כל מה שהוא תמיד סימן בשבילי,ההתרגשות של לגלות שהוא בארץ והשמחה בפגישה איתו....ויום הזיכרון,שפשוט מעלה כל כך הרבה זיכרונות.
אמרתי לו שאני הולכת לבכות.
הוא רק חיבק אותי חזק, שנינו ישובים על הסלע מול הגלים, ואני התחלתי לרעוד ולבכות.
"אני מצטערת,אלו הדמעות של יום הזיכרון. לא הצלחתי לבכות בנהריה כשנסעתי לבקר את גדי. שמחתי שהחלטתי ובאתי לראות אותו.מבחינתי זה כאילו היה ללכת לבקר חבר".
והוא רק אמר "זה בסדר, את יודעת שאין לי בעיה עם זה. יש לך כאן כתף מפרגנת,תמיד. אני מכיר אותך מספיק טוב כדי שתרגישי בנוח לבכות לידי".
והדמעות ירדו.
והן עוד פעם יורדות,עכשיו,כאן. תוך כדי הקלדה.
כל כך אהבתי אותו. ואני עדיין אוהבת. זה כנראה לתמיד.
וכמה חיפשתי אותו כי הייתי צריכה אותו,שהוא יהיה לידי.
היום הזה היה יותר מדי בשבילי...
החלטות רגעיות וריגשיות מאוד, שבאות ישירות מהקישקע והרחם ובטוח לא מהמוח.
וכנראה שיש שם משהו למעלה.
כי איך ניתן להסביר שלפני חודש וחצי חלמתי עליו, שהוא מגיע לארץ ואני עושה לו הפתעה ובאה לפגוש אותו?
נפלאות הן דרכי העולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
