לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Life Is A Show


החיים הם במה ואני הרקדנית.מאחורי כל שיר וריקוד יש סיפור,מילים כתובות ומוזיקה. פעם אמרו לי שאני יודעת לספר סיפורים. ואני מספרת-רוקדת ושרה,כותבת ויוצרת. ברוכים הבאים למופע שלי.

כינוי: 

בת: 39

ICQ: 100005766 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

מחר


"פתאום כשנדמה,שהשחר לא יפציע לעולם..."

את השיר הזה של בית הבובות שרתי כל כך הרבה במהלך השירות שלי. אי שם במהלך השנה הראשונה צץ השיר הזה והפך ללהיט היסטרי, והשורה הזו שיקפה מצוין את חוסר האונים הזה,שהתקיים בכל כך הרבה סיטואציות במהלך השנתיים האחרונות,במהלך השירות שלי.

מצבים של אימה ושל פחד, מצבים של שמחה ואושר מטורף,מצבים של לחץ וטרור..כל כך הרבה מצבים.

שביגרו אותי,שגידלו אותי, ש"בישלו" אותי והפכו אותי למי שאני היום.

 

"את אדם מדהים. אני לא אומרת לך את זה כי אני מכירה אותך בשעתיים האחרונות והיפנטת  אותי, זו לא הכוונה. את אדם מדהים כי את כזו,נקודה. היכולות שלך, בניגוד לשאר האנשים, כמעט ולא מוגבלות".

 

ומחר אני עולה לבסיס,לוקחת את הקיטבג' א להזדכות עליו,מתחמשת באריה הקטן,החבר החדש שכל השבוע וחצי האחרונים נמצא אך ורק איתי, ונוסעת צפונה, אל עבר הרי החושך.

 

ומיום שלישי אין יותר צבא,אין יותר מדים,אין יותר קצין ונגד נוראיים ומטומטמים. אין ירוקת וחוסר-חיים.

בחמישי בנכס משתחררים,שהיה מאוד מהנה וכיפי,בדרך חזרה, קלטתי שזו הפעם האחרונה שאני על מדים-נוסעת,מסתובבת,מטיילת....

ובחמישי בערב,כשנכנסתי הביתה,פשטתי את המדים.

וזהו,אין יותר צבא מבחינתי כמו שהכרתי אותו. יש רק בגדים.

 

נכתב על ידי , 5/11/2006 13:01   בקטגוריות תקופת צבא, עידכון תקופה, צבא, פתאום כשנדמה....  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אנמנזה: אמנזיה


כנראה,שהפיתרון היחידי בנמצא הוא לנסות לשכוח.

(אמנזיה-מחלת השכחה,ההפך הגמור מדבר שממנו אני סובלת,עודף-זיכרון).

 

וכרגיל,פנינה קטנה ממרגי היקרה:

הספר "קונצרט האינסוף"  של גרג בר, התחיל כפנטזיה זורמת, קרטע קצת באמצע, ברם מזל שהמשכתי לקרוא אותו כי לקראת הסוף מצאתי את הפנינה הזו:

"גם כך אני יכול לערער על האהבה, האם אהבת את האדם האמיתי, או את הרושם שהותיר עליך אותו אדם? האם אהבת חיצוניות, או את מה שהאדם היה עבורך?"

 

מה באמת אנחנו אוהבים? האם אנחנו בכלל יכולים לאהוב את האדם האמיתי? האם אנחנו בכלל יכולים לדעת מיהו האדם האמיתי?

הרי רק לאלוה יש יכולת לראות ללבב, ואנחנו רואים רק את מה שנראה לעיין.

האם אנחנו אוהבים את מה שהאדם מהווה עבורנו? האם אנחנו יכולים בכלל לראות מעבר לרושם שאנשים משאירים עלינו?

איך בדיוק עושים את זה?

מקשיבים לחברים ומשווים רשמים? אבל לכל "חבר/ה" יש אינטרסים משלו שמעוותים גם את הראיה שלו/ה.

אז? יש דבר כזה "אובייקטיביות" לגבי אהבה?

 

כבר הרבה זמן חשדתי שאהבה היא רק אשליה.

ואם האהבה הרומנטית היא אשליה, מה לגבי אהבות אחרות, כמו אהבת אם ואהבת הורים, גם הן לא קיימות?

 

הסופר עונה: "אבל חייב להיות מישהו, משהו לאהוב או להתאכזב ממנו".

אני תוהה אם זה הכול? האם האהבה היא רק צורך נפשי, אינסטינקט שאי אפשר להתגבר עליו ושנועד לגרום לזוגות לשתף פעולה בגידול הצאצאים?

משחק ב"נדמה לי"?

 

-ואני רק אומרת,שכן,הכל אפשרי.

ומי כמוני יודעת כמה סוגי אהבה קיימים,וכמה אני מודה על המזל שנפל בחלקי להנות מכל כך הרבה סוגים של אהבה,ואף להבחין בהן וביניהן.

ובכל זאת,

כל אחד מחבריי היקרים לי עד מאוד אומר משהו אחר ושונה לחלוטין לגבי המקרה/סיפור עם הלוחם.

הוא,מצידו,כבר לפני הרבה מאוד זמן אמר לי שלפעמים צריך להקשיב רק לעצמי,לב ולראש,ולא למה שאנשים אחרים אומרים.

אני יודעת שאני צריכה לשכוח,צריכה להרפות,לשחרר,וזה מה שאני עושה.

חוץ מההתעסקות כאן,בכתיבת פוסט אחרי פוסט שבעצם מתעדים את תהליך השיחרור/מעבר הלאה שלי,אני מנסה למעט ולהתעסק בכך. את ההתמודדות שלי הרי הכי קל לי לעשות בכתב,ולכן אני כאן,כותבת שורה ועוד שורה,ומנסה להיתנתק,או שבעצם,להיתחבר?

 

זו אהבה נקייה,אהבה נטו,ללא גבולות. לא חשבתי שאני מסוגלת לאהוב עוד פעם כך.

מהיום הראשון שלי איתו ידעתי שהפעם,יהיה משהו שונה.

הייתי צוחקת כל כך אם לפני ארבעה חודשים היו רק מספרים לי מה יהיה מצבי הנוכחי עכשיו....

 

רק לקחת את הפצצה,להשליך אותה,ואחרי לשכוח מהכל,זה כל הסיפור....

השאלה,אם באמת שווה לשכוח ולוותר?

נכתב על ידי , 18/2/2006 23:47   בקטגוריות פתאום כשנדמה....  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אלייך


"כל כוכב מאיר בשמיים...."

 

שיחה גוררת שיחה,והתפתחות אחרי התפתחות,ובכל זאת,קיימת הרגשה כללית של עמידה במקום.

לפחות זזו כמה דברים השבוע בעניינים אחרים,וסופסוף אני מקבלת קצת הכרה ממשית,וקצת יורדים לי מהגב,ושבוע הבא כנראה ירד מהגב שלי,בשעה טובה,הנשק הארוך,אחרי קצת יותר משמונה חודשים שאני נושאת אותו,הזמן הארוך ביותר שאני נושאת את אותו הנשק,עם אותו המספר הסידורי,על הגב.

 

ולגביו?

צלצול הודעת טקסט באחת בלילה,ממנו,מודיע לי שהיום ולנטיינ'ס דיי,ואני בכלל לא זכרתי.

משום מה,בער לו לדבר איתי ביום האהבה,ועוד להיות הראשון שאומר לי יום אהבה שמח,כשאני עמוק עמוק בצבא,והוא באזרחות....

 

הוא טען שאני סובלת מגעגועים אליו. אני אומרת שהוא סובל בדיוק מאותו הדבר,רק לכיוון ההפוך,ובין לבין עוקצת על כל מיני דברים,אבל עדיין.

 

שתיים וחצי לפנות בוקר,הטלפון מצלצל והוא על הקו.זוכרת שדיברתי איתו,זוכרת שזה היה הוא,לא זוכרת מילה ממה שאמרתי.לשאלה שלי מה התנהל בשיחה הוא רק אמר להגנתו (ולהגנתי?) שהייתי חמודה כל כך שהוא הצטער שהוא לא בבסיס כדי לבוא ולראות אותי,חצי ישנונית ובכל זאת מנסה להיות ערנית ורצינית.

אני,ביני לבין עצמי, פשוט חשדתי שאמרתי משהו רציני קצת יותר מדי.

הייתי אומרת שיסגיר את הכוונות האמיתיות שלי,העניין שאין כאלה.

בכל ארבעת החודשים האחרונים הוא מוזכר תמיד,בכל אחד מהפוסטים המעטים שכתבתי.

 

מאוגוסט,הכל כבר התחיל,אבל אם תרצו,מאוקטובר,כשעשיתי איתו שבת שהוגדרה ללא ספק כשבת הטובה ביותר שהייתה לי אי פעם בצבא,ולא מעט בגללו,חבר כל כך טוב שפשוט נהניתי להיות בחברתו שעות על גבי שעות,ללא הפסקה.

 

ואולי זה סוד הקסם שלו,שכל כך הרבה זמן היינו קרובים אחד לשני,ובכל זאת לא נוצר אף נתק?

תשעה חודשים שלמים שאני ביחידה,והוא אחד הזכרונות החזקים,והכרגע מאוד צורבים בבשר,כי הם נחרטים לעולמים ונגמרים,לתמיד.

מאי-יוני-יולי-אוגוסט-ספטמבר-אוקטובר-נובמבר-דצמבר-ינואר-פברואר-מרץ.

 

אלוהים,כמה שהוא יחסר לי,ובכל זאת, חייבת לשים לכל העניין הזה סוף.

ללא הגדרה כלשהי,הכל רק יבלבל אותי אם יתמשך. וכרגע,זה רק ייצור יותר בלאגן מאשר יתרום לי.

 

ואחרי הכל?

"זה לא אותו דבר,מלבד הגעגוע,למשהו ידוע,שיר מהעבר הלא רחוק.כשכל האנשים,שרים אותו ביחד,נעלם הפחד.טוב לנו כל כך לישון עכשיו,ביחד...."-עברי לידר/זה לא אותו דבר

 

זה השיר הראשון ששרתי לו,אחרי שיכנועים גדולים מצידו,שבעצם,מתמצת את הכל לשורה וחצי,שתיים.

 

איך אומרים למישהו שהוא האהבה הכי גדולה שלך,שמצאת אותה,ובכל זאת,הוא חייב ללכת?

איך מנסחים פרידה?

נכתב על ידי , 18/2/2006 02:02   בקטגוריות פתאום כשנדמה....  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



15,552
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , מתוסבכים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAydelvayss אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Aydelvayss ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)