Life Is A Show

הכל אפשרי,זה מה שהמשפט אומר,זה מה שהחיים אומרים,זה מה שמגדלים אותך להיות.

השמיים פתוחים,האטמוספירה היא הגבול,וגם בה אפשר לגעת,בעזרת מטוס או שניים.

וייתכן,ואולי,והכל יהיה אפשרי?

אבל בכל זאת.

בעוד פחות מארבעה חודשים אני חוגגת 20. סוג של אות-קלון על מעמדי כאדם בוגר-צעיר בכדור הארץ,אדם שקיים 20 שנים שלמות.שני עשורים,ארבעה חומשים,240 חודשים.

מבחינתי,גיל 20,כהמשך ל"גיל 18" המסורתי וה"בוגר",מסמן הרבה יותר.

סוג של תקרת זכוכית שלא האמנתי שאוכל לנפץ אי פעם,בנוגע לכל כך הרבה דברים.

השיחרור הולך ומתקרב בצעדי ענק,החוויות שנצברו כבר מאוחסנות ומתויקות,

והכל אפשרי?

(סוג של תהייה,מיני מאסה שמופסקת באמצע עקב אילוצים. כל כך הרבה זמן שלא כתבתי,ופתאום מוזר לי להתחיל לכתוב משהו ועוד מאפס,בלי יותר מדי מוזה,רק לשם הביטוי וההתמודדות-התפרקות בהעלאת מחשבות על כתב).

סנונית ראשונה שפרחה לה השבוע,מצביעה על עוד הרבה אחריה שיבואו.

ומבחינתי? דמעה נופלת עם כל סנונית שעוזבת. בסוף המעיין עוד ייבש.....