שכל חומות ההגנה שלי מתמוטטות לאור הימים האחרונים.
הקש הראשון שהראה את השבר היה סמינר הסוכנות,שכולו יהדות ואהבה ואושר וקרבה.
לאחריו בא יום הזיכרון, שלראשונה סימן לי כל כך הרבה.
השירים בו, העצובים, אלה שגדלתי עליהם ואהבתי אותם כל כך,נשמעו כל כך צורבים בבשר ועצובים.
לא יכלתי לשיר עוד את "מי שחלם ונגמר לו החלום" כי זה בדיוק מה שקרה לגדי.
את "הרעות" שכל כך אהבתי, עם השורה הנוראית "כבר שנה ונותרנו מאז..." שמגמדת את הכל בליריקה ישנה ומלאת סיפורת והערכה, של אלפי נופלים...של עשרות שנים...ואנחנו כאן רק בשביל בנאדם אחד. ויש עוד המון.
וכל ההתעסקות הזו,בלי הפסקה.
במלחמה הראשונה שלי.
במלחמה הפרטית שלי.
שפתאום כל המדינה השתתפה בה.
שפתאום גיליתי שאני בחזית.
ומה אני,סה"כ? הייתי ילדה בת 20.
פתאום מצאתי משהו שכתבתי בהפגזות לפני המלחמה.
כאילו קראתי את הנולד.."מה היה לי רע להישאר לעשות יומיות ולהיות ג'ובניקית בקריה?"
משהו בער לי בעצמות ללכת לחוד החנית, לחזית. למקום הכי קרוב לשדה הקרב שיכלתי להיות בו מבחינת התפקיד שהצבא ייעד אותי אליו.
לא נלחמתי במלחמה, אבל תמכתי בכולם.
בבוכים,בשבורים,בכואבים,בנלחמים,במתארגנים ובמתאבלים-בכולם.
רק מול הים,בחוף הצוק בהרצליה, מלווה במבטו הכה-אוהב וחברי של הלוחם, חבר ותיק ואהוב כל כך לכל האג'נדה הצבאית הבלתי מתפשרת הזו, נתתי להכל לעלות ולי-לבכות.
כי אני הרי לא בוכה.
אני גיבורה. הבחורה היחידה שהחזיקה שם מעמד.
הצלקת יוצאת לאור רק עכשיו, אור ליום פירסום דו"ח ועדת וינוגרד.
כשכבר נמאס לי לקרוא עיתונים כי כולם מדברים על הצבא שלי.
ועל האיזור שלי.
ועל כל מה שאנחנו ידענו ממזמן ושומדבר כבר לא יחדש לנו.
ודי כבר,נמאס.
לא רוצה לראות עיתון ולא לשמוע חדשות ולא כלום.
אני החזרתי את הכל בבקו"ם ונדמה שאף הזדכיתי על הזכרונות האלה ביחידה.
אבל כנראה שהמשפט שאני אומרת הרבה בזמן האחרון רודף אחרי כמו אמת-
"אתה יכול להשתחרר מהצבא, אבל הצבא לא יכול להשתחרר ממך".
כמה נכון.
פעילות אחת באנגלית,לא קשורה בכלל,שנשלחה לי מהמנהלת הכה-חביבה שלי בארה"ב, על תשעה באב, גורמת פתאום לכל צינורות הדמעות שלי לעלות על גדותיהם.
אני הולכת לבכות כל כך הרבה הקיץ הזה.
אם עכשיו הם מביאים אותי לידי התרגשות,מה יהיה שם?
עוד שלושה שבועות.
עוד 21 יום.
וזהו.