אוף כבר, די, נמאס.
יום חמישי בערב, הבחורצ'יק הנוכחי, סה"כ דייט וחצי ושק שלם של הבטחות, חוזר מהצבא.
מרים אלי טלפון ומודיע שהוא בבית, בלי אוטו הפעם. ממש לא סוף העולם בהתחשב במרחק המזערי בינינו.
מתארגנת,מסתדרת, באה כבר לצאת מהבית..."את לא יוצאת, את לא לוקחת את האוטו". מה הקטע?
נתנו לי שורה של תירוצים וקישקושים וסה"כ די הטילו וטו.
זה מאוד מאוד עיצבן אותי, ותיסכל. מה הקטע? מה קרה פתאום?
הרגשתי כאילו חזרתי אחורה לפחות שלוש שנים, אם לא יותר. לימים שהם היו מטילים וטו על כל מיני תוכניות שלי ליציאה.
אם אני כבר גדולה מספיק לנהוג כמה שבא לי וגדולה מספיק להחליט החלטות על החיים שלי,מה הקטע שלהם עם האוטו?
בלתי מוסבר לחלוטין, ואני שונאת אותם על זה. הם הרסו לי את המצברוח אתמול.
קמצנים מיושנים שכמותם. אם המצב הזה יתמשך ויתחילו כאן סנקציות אני אושיב אותם לשיחה על עובדות החיים הפשוטות.
אחת מהן היא שפשוט עדיף להם מבחינה כספית לתת לי את האוטו, כי זה יוצא זול יותר מאשר להשאיר אותי בבית שבוזה ומתוסכלת ועושה טלפונים למחצית העולם רק בשביל לדבר עם מישהו ולהעביר את האיכס הזה.
ואני צריכה להירשם לפסיכומטרי, וקור כלבים בחוץ וזה כמעט רבע שעה כיוון וזה מעצבן אותי.
בעצם,הכל מעצבן אותי.
עד גיל 17 וחצי הייתי הכי עצמאית שאני יכולה להיות. ואז עברנו דירה וכל החיים שלי השתנו.
זה פשוט צינוק. אני לא יכולה להגיע לשומדבר או ללכת לאף מקום ברגל ובאמת להגיע לאנשהו.
אני רוצה חזרה ל"קשת". אוף, באמת שנמאס לי.
ואני עוד צריכה ללמוד ואני באמת לא מצליחה. אחרי הכל, החיבוק שלי נמצא במרחק נסיעה ומחכה רק לי.
אוף כבר, שייגמר כבר, שייגמר.
(שונאת חופש כשכל המשפחה בבית. הם פשוט נוראיים. שילכו לעשות את הדברים שלהם. הם יותר נחמדים ככה).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
