זה בכוונה,ששמו את אהבה ושנאה כל כך קרובות אחד לשני?
וזה בכוונה,שכל הרגשות החיוביים מתחברים לי עכשיו לדבר אחד שאני לא מצליחה להגדיר?
מרגישה מצד אחד חופשיה וחזקה-
כבר עברו חודשיים וחצי!!
חודשיים וחצי שלמים מאז שנשבר לי הלב,וגם הגוף.
ואני בסדר.אני באמת שבסדר!
הגוף שלי בריא ותקין לגמרי-לא חטפתי שום הפרעת אכילה ושום כלום.
עור הפנים שלי קורן,השיער שלי שוב שזור בפסים של זהב מהשמש,הנמשים הקטנים על האף שוב מתחילים לבלוט ואני מתחילה להיות שזופה.
אני יפה.
ואני יודעת את זה.
ואני חזקה.
וגם את זה אני יודעת.
אבל למה,לעזאזל,אני עדיין לא שלמה עם עצמי?
אני מאוד אוהבת לעשות נוסטלגיה.גם בגלל שיש לי זיכרון כל כך טוב ואני זוכרת הרבה מאוד דברים ממזמן לאורך זמן וגם כי אני אוהבת להיזכר בכל מיני דברים...בעיקרם טובים,וזה גורם לי לחייך בד"כ.
וחיוך,בד"כ,גורם לי להרגיש הרבה יותר טוב,לא משנה מה מצב הרוח שלי באותו הרגע.
בשלושת הימים האחרונים האוטו היה לרשותי.לוקחת את המפתחות ביד בנונשלנט,נכנסת אל האוטו,זורקת את התיק על המושב לידי,מתניעה,שמה מזגן,רדיו על גלגל"צ כהרגלי,ופשוט-נוהגת.
משום מה דווקא בנהיגה,שיצא לי לעשות די הרבה יחסית בשלושת הימים האחרונים,יוצאות לי כל מיני מחשבות אבל גם לא קורא כלום.
זה כאילו שהמוח מתרוקן מצד אחד,אבל מצד שני יש הרגשה מאוד טובה ואני מאוד רגועה ומרוכזת כשאני נוהגת.אולי מהסיבה הפשוטה שאם אני אנהג אחרת זה יהיה מסוכן מאוד,ואולי מהסיבה שהריכוז על הכביש גורם לי פשוט להיות מרוכזת בכלליות-להיות בפוקוס.
וכמה שאני אוהבת לנהוג!
יצא לי כמה פעמים בעבר,וגם באחת הפעמים שנהגתי בימים האחרונים,לחייך לעצמי ולהיזכר בתקופה שלא היה לי רישיון וכל כך צרב לי בפנים לראות את החבר'ה מהשכבה שלי שעושים רושם עם המפתחות של האוטו ביד או סתם בחניות רגילות ב"חניית שמיניסטים" שיש אצלנו בתיכון.
וכמה שהתקופה הזו הייתה מתסכלת...וכל התקופה גם של המלווה,שבקושי נהגתי.
פשוט חייכתי לעצמי כשהייתי באוטו ואמרתי-בובי,את כבר גדולה! תראי,את כבר נוהגת לבד ואמא לא מפחדת לתת לך את האוטו בכלל!
מה גם שקיבלתי מחמאות מחברי היקרים שנסעו איתי שאני נוהגת בצורה בטוחה למדי.
תודה,אני משתדלת,באמת.ככל שאני נוהגת יותר ככה זה יותר טוב.
חוצמזה שגם לי מותר לעשות קצת "דאווין בוגר" אחרי כל הכאב ראש שהיה לי עם הנהיגה הזו.
מן ניצחון קטן שלי,ועוד קטע של מין בגרות שכזו.
וציוני דרך:
לפני שנה בדיוק הייתי בתקופה מאוד מאוד מבולבלת בחיים שלי.בין מתכונות לבגרויות בלחץ מטורף ואפילו פיתחתי לעצמי חרדת מבחנים משוכללת והתחלתי לקחת רגיעון כדי להחליש את הלחץ אפילו בקצת.
לפני שנתיים בדיוק הייתי ילדה קטנה ופעורה,שישיסטית קטנה שבדיוק חזרה לפני כמה שעות מתל אביב מחויכת כולה אחרי שהיא נסעה בפעם הראשונה באוטובוס לעזריאלי לבד כדי לפגוש את יאיר,מי שיהפוך לחבר שלה במשך שנה שלמה ויתבגר איתה קצת ביחד.האהבה הראשונה שלי.
והיום?
יום חמישי,הבגרות בביולוגיה עיונית,במשך קצת יותר מחמש שעות כולל כל ההפסקות,ארבע שעות נטו.
שלושה חלקים-אמריקאיות והיגדים,אחרי זה הפסקה,ואז אנסין ושאלות פתוחות שהלכו ממש ממש טוב.
מסיימת ללמוד ביום שני,עם הבגרות האחרונה שלי,בספרות.
יום שישי הבא יום הולדת 18.הגיל שכ"כ פחדתי ממנו תמיד.
מתגייסת עוד חמישה חודשים מינוס יום.עכשיו זה בעצם כבר מינוס יומיים.
בעלת רישיון נהיגה במשך חצי שנה.
גרה בבית משלה כבר חצי שנה (זה בעצם הבית שלנו! כי אני כמובן גרה עם כל המשפחה שלי!) במקום הכי מקסים והכי מטריף בעולם,פינה קטנה של טירוף טבעי צמוד לעל האורבניות שיש,ויש לי נוף של ואדי ויער של קק"ל מהחלונות בבית.
יודעת לאן אני הולכת בצבא.ממוינת כמובן,אחרי הרבה מבחנים וזמן מבוזבז לדרך הקצרה והייתכן שיעילה לקצונה,שזה אולי דבר שמאוד מאוד מתאים לה דווקא.
לא רבה עם האחים הקטנים שלה כבר כמה חודשים.
לא רבה כמעט עם ההורים (הישג מטורף!)
לא ילדת שמנת אבל יודעת להנות מהחיים.
מנסה להיות מאושרת בזכות עצמה אחרי שורה של מערכות יחסים ברצף במשך שנים שלימדו אותה הרבה על החיים,על אנשים ועל עצמה בפרט.
חושבת שהיא די בוגרת,יחסית.
צינית מאוד.
רצינית יותר מדי
קצת פרפקציוניסטית
תמימה ורציונאלית
אוהבת
וכותבת,בלי הפסקה-למחברת,למעבד תמלילים,לאינטרנט,לחברים,על כל ולכל דבר בעצם.
ואולי עכשיו אני גם אתחיל לשיר סופסוף ואחזור לנגן על הפסנתר שלי.
מצאתי מורה לפיתוח קול.יש סיכוי שזה יסתדר ואני אגיע אליה לכמה שיעורים.
עד אז-אלוהים גדול.
(או בעצם אללה-גרסאת השכנים שלי:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
