לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Life Is A Show


החיים הם במה ואני הרקדנית.מאחורי כל שיר וריקוד יש סיפור,מילים כתובות ומוזיקה. פעם אמרו לי שאני יודעת לספר סיפורים. ואני מספרת-רוקדת ושרה,כותבת ויוצרת. ברוכים הבאים למופע שלי.

כינוי: 

בת: 39

ICQ: 100005766 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שבוע לפני


יום חמישי הבא, ה-24.5, בשעה הזו, אני אהיה בדיוק שעה לפני העליה למטוס.

60 דקות לפני שהחלום האמריקאי שלי מתחיל,סופסוף.

תמיד היה כתוב בבזוקה שבגיל 21 תגיע לירח. אף פעם לא היה כתוב בעתידות שלי שאני בגיל 21 אגיע לארה"ב.

החלום מתגשם ובגדול.

מי היה מאמין שאני, לימור הקטנה, שפיספסה במרחק נגיעה את האזרחות, תחזור לשם אחרי כל כך הרבה שנים, וכל כך הרבה ניסיונות לא מוצלחים.

הטעם המר הזה בפה של אי ההצלחה בכל המיונים השונים, של משלחות מטעם הצופים-לדטרויט,לגרמניה שבכלל לא ידעתי עליה,למשלחת היוקרתית לארה"ב שכל כך חלמתי עליה והרגשתי יותר מתמיד איך היא מתקרבת ומתרחקת ממני.

וכמובן,המיונים בצבא לסוכנות. הייתי בטוחה שזהו, הנה מגיע הרגע. אני כבר מישהי אחרת, זה כבר לא מה שהיה פעם.אבל שוב, זה לא היה זה ואני זו שקיבלתי מכתב דחיה ונשארה בארץ לעשות את המלחמה,על הגבול.

כשידעתי שאני לא צריכה להיות שם,כשידעתי שהתקופה הזו תהיה אחת המסריחות,הרעות והקשות שאי פעם היו לי.

 

ועכשיו,הכל כאילו משתנה.

ויש כל כך הרבה להספיק.

כל כך הרבה אנשים לבקר ולהיפרד מהם, ללא הצלחה. אני אוהבת כל כך הרבה אנשים אבל הם מפוזרים מדי,זה לא טוב.

פתאום עולה בי ההחלטה הסופית,שכשאני אחזור אני פשוט אחבר בין כל החברים שלי,או לפחות בין חלקם. כי די,כמה כבר אפשר?

 

התובעניות הזאת, המעצבנת, של "בואי לראות אותי" ואני הרי זו שעוד שניה עוזבת. אני זו שצריכה להיות עוד קצת בבית, כי עוד מעט וכבר אני לא אהיה פה.

וזה לא נקלט לי. רק עוד שבוע?

 

אתמול יאיר היה כאן, לראשונה בבית החדש(אני גרה בו כבר שלוש וחצי שנים,אבל הוא היה פה כשהבית עוד היה כולו רק שלמת מלט ובטון). לא ראיתי אותו שנה, מאז המלחמה. עבר יותר מדי זמן. והאמת? שהיה ממש כיף לראות אותו וגם די התרגשתי. ישבנו ודיברנו וצחקנו וסיפרנו סיפורים וגם קצת הרבצתי לו (והוא ניסה להחזיר!) ופתאום קלטתי כמה כיף לי איתו ואיך,בלי להרגיש אנחנו מכירים כבר חמש שנים.

ואיך הכל התחיל? כן,לא פחות ולא יותר מאשר במשלחת לארה"ב 2002. כמעט נפלתי על אחד מהחברים שלו בהופעה של הקרואן והמשלחת באמפי וואהל,אי שם באמצע מאי 02'. בחור אחד ליד זה שעצר אותי מליפול היה יאיר. רק לאחר מכן גילינו שאני זו אני והוא זה הוא, הקשר התהדק וביום אחד באמצע עזריאלי נפגשנו- אני,ילדה מתוסבכת בת 16, והוא, ילד בן 18 עם ורד ביד. הייתי כל כך מפודחת וזה כל מה שאני זוכרת מאותו היום. ומאז היינו ביחד, שנה וחודש, הרבה אהבה וכל כך הרבה כאב.

כששואלים אותי עליו היום אני אומרת שהוא היה החבר הראשון שלי, כי הוא באמת היה ה-חבר. הוא עד היום חבר שלי, חבר ותיק וטוב שמכיר אותי מספיק בשביל לגרום לי לחשוב ולהרגיש פתאום כל כך הרבה דברים. אחרי שלפני כמה ימים הסכר נפרץ וכל הבכי הזה,החרדתי והרגשני של לפני הטיסה יצא, מצאתי את עצמי אתמול פשוט מתחילה לבכות מולו, קולטת שזו הפעם הראשונה והאחרונה שאנחנו מתראים אחרי כל כך הרבה זמן, ועוד הרבה מאוד זמן יעבור עד הפגישה הבאה.

 

לכל אחד יש את החברים האלה שלו, שהוא לא צריך להיפגש איתם כל הזמן אבל הם תמיד יהיו שם בשבילו,בשביל הנפש. הם תמיד ידעו בלי שתצטרך להכביר במילים מה אתה חושב ומה אתה מרגיש.

את יאיר בתור ילדה שיגעתי וחירפנתי, והוא תמיד היה שם בשבילי. אתמול פתאום חטפתי דה-ז'ה-וו עצבני באותו רגע.

אולי בגלל שהוא שייך לחלק בחיים שלי שמאוד התפתחתי וגדלתי בו. אני והוא גדלנו ביחד.

 

ואני? רק קולטת שמי שגורם לי לבכות בזמן האחרון זו אסופה של חברים לשעבר שלי. בהתחלה הלוחם, עכשיו יאיר.

אבל מאיפה זה בא?

 

טלפון מהקיבוצניק. הוא כל כך חמוד ומקסים ואני כל כך לא רוצה לפגוע בו. לא עוד אחד. הבטחתי לו שכשאני אחזור לארץ אני אבוא אליו ואעזור לו להרים את הפרויקט שהוא רוצה.

זה מדהים, אבל כמה שאני מהירת שליפה מצאתי את עצמי מקוטעת וכמעט מגמגמת כשדיברתי איתו. מנסה להסביר לו שלא, זה פשוט לא טוב עכשיו, זה לא נכון, זה לא, זה לא.....

 

הכל על אש קטנה עד שאני אחזור, אם אני אחזור, כן?

 

נכתב על ידי , 17/5/2007 22:31   בקטגוריות אני ועצמי, הו&catdesc=נוסטלגיה, מחשבות, עוד דלת נפתחת, תקופה טובה שכזו  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אימפולסיביות


בשבוע האחרון עשיתי כמה דברים שלא תיכננתי מראש ולא צפיתי.

 

הראשון-כל המפגש הזה עם הגבוה, והנסיעה אליו שבוע שעבר.

היה לי כיף,היה לי נחמד. שמחתי שלקחתי את ההחלטה הזו.

אז מה אם היא הייתה מאוד ריגעית.

 

יום הזיכרון.

בשעה אחת לפנות בוקר מתקשרת לחברה שלי מהצבא ומודיעה לה שמחר על הבוקר אני איתה על הרכבת,לנהריה.

ונסעתי לנהריה בפעם הראשונה מזה חצי שנה,פעם ראשונה בלי מדים. היה מאוד מוזר.

ועצוב, ומרגש,וכואב. וגם קצת נחמד לחזור למקום מוכר עם כל כך הרבה זיכרונות מתקופה אהובה ועצובה ביחד.

וצילמתי את תחנת הרכבת.

ואכלתי פיתה דרוזית עם מלאאא זעתר ולבנה אצל מרואן, שפעם היה צד"לניק והוא תמיד איש נחמד.

להשלמה קניתי ספר בחנות הספרים יש שנייה שיש שם..מצאתי את "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" מאת מילן קונדרה, ספר שהמליצו לי עליו ביום הראשון של המלחמה, והבלונדי היה מקריא לי קטעים מתוכו.

היום נגמר בפגישה עם בחור נחמד ברכבת,שכמובן לאחר עשר דקות גיליתי שיש לנו מכר משותף...זה תמיד ככה איתי.

 

לא יודעת למה, לא ממש בכיתי ביום הזיכרון. אבל היה לי עצוב ובלתי נקלט.

ישבנו על הקבר של גדי, אדם בשר ודם מבחינתנו. ולא הבנו לאן הוא נעלם.

שלושה אנשים שכבר השתחררו מהצבא, ובאים לחלוק כבוד למי שהיה צריך להשלים לצלע הרביעית.

ושרתי לו את "רקמה אנושית" והכל התחבר לי.

אני שמחה שבאתי.

אפילו שזה נשמע נורא.

 

ואם זה לא מספיק-

היום בבוקר, שבע אפס אפס אני מגיעה לתל אביב לשגרירות ארה"ב.

המתנה בסבלנות אין קץ של שעתיים בתור ופגישה עם אחד המ"פים מהגדוד שלי,אחד שממש אהבתי,שגם עמד שם בתור, ויש לי ויזה.

מרוב שאני עייפה אפילו לא שאלתי לכמה זמן הויזה אושרה.

יצאתי משגרירות ארה"ב והתחלתי לצעוד לעבר שגרירות בריטניה. בגלל שאני כישרון הלכתי לכיוון הלא נכון ונזכרתי "רק" כמה עשרות בתים אחרי.

היה חוויה ללכת ממספר 30 עד מספר 200 בערך.

ואז פגשתי את הידיד שלי,מישהו ששירת ביחידה שלי והשתחרר ממש לפני שהגעתי אליה,אבל התחברנו דרך מקושרים וגילינו שיש לנו יותר מדי מהמשותף.

והוא לקח אותי לאכול ארוחת בוקר חביבה ביותר.

יושבים ואוכלים ומדברים...והוא מספר לי על ר', מישהו ששנינו מכירים מהצבא, בא לבקר אותו וסיפר לו שהוא הולך לעשות בקרוב טיול עם כמה אנשים שהיו איתו בצבא, ביניהם האהבה הכי גדולה שלי מהצבא, הלא הוא "הלוחם" בכבודו ובעצמו, ועוד כמה אנשים שאני מכירה אישית.

שאלתי אותו אם הוא בטוח....כי למיטב ידיעתי וזיכרוני הלא מטעה הלוחם נמצא כרגע לזמן בלתי מוגבל בלונדון,בריטניה.

הוא לא ממש בארץ.

(אז מה אם אני מחפשת אותו בטירוף בשלושת החודשים האחרונים, את הלוחם, וכבר כמה פעמים יצא לי לחלום עליו. בפעם האחרונה זה היה ממש לא ממזמן).

לאחר ארוחת הבוקר החביבה ועם הידיעה המרעישה הזו שמתי את פעמי להגיע לכיוון עזריאלי.

מזג האויר היום היה נעים, הייתה רוח כיפית ולי היה מצברוח נחמד...אז אחרי שהלכתי את כל רחוב הירקון,ואחרי זה את חצי בן יהודה,ובספונטניות חתכתי בבן גוריון,מגיעה למסעדה מגניבה שפעם,לפני הרבה שנים ישבתי בה.(סה"כ לפני שנתיים).

חושבת על העובדה החביבה שאם הייתי מצפינה הייתי מגיעה לדירה של הגבוה, איפה שהייתי שבוע שעבר,רק שעכשיו הגבוה בצבא,כך שהרבה תועלת לא תצמח כאן...

מבן גוריון בקלילות הגעתי לדיזינגוף,הרחוב...הליכה של חמש דקות וטלפון אחד מיוחל שאישר לי שמר בחור,הלוחם,בכבודו ובעצמו נמצא בארץ גרמו לי להיות מאושרת עד הגג.

הגעתי לבני ציון פינת בוגרשוב וקינג ג'ורג', מקום אסטרטגי לגמרי מבחינתי (ומאוד מוכר לי בתור חיילת כי שרתתי באזור הזה תקופה בחיי) ואני כבר על האוטובוס לעזריאלי.

מסכמת עם חברה טובה שלי שאני אבוא אליה.

ואז,אחרי שהשארתי לו הודעת טקסט וגם התקשרתי, הלוחם חזר אלי.

"היי,מצטער שלא עניתי,מי זה?" כמובן הודעה באנגלית. אבל אמרו לי שהוא בארץ.ניקח את הסיכון.

התקשרתי אליו והוא ענה..אני בצווחת אושר.."היי!!!" והוא לקח לו כמה דקות לזהות "זו אני,איידל!" ואז מהצד השני של הקו נשמעו צווחות שמחה.

לא פחות מחצי שעה אחרי כבר הייתי על הרכבת, יורדת בתחנת הרצליה ומחכה שמר בחור הלוחם יבוא לקחת אותי.

נסעתי לראות אותו. כל כך התגעגעתי.

עברה שנה וקצת. זה יותר מדי זמן.

הלכנו לאכול ביחד צהריים. כרגיל הוא לא הסכים שאני אשלם.

ואז לחוף הים. מי כמוהו יודע שזה המקום לשבת איתי.

שאל אם להביא "טיפקס למוח" כמו שהוא קורה לזה. אני הרי לא בצבא יותר.

אמרתי לו שזה עדיין לא בשבילי. הוא הבין את זה. הוא הרי תמיד הבין.

ישבנו על האבנים הענקיות של השובר גלים ודיברנו על הצבא ועל החיים ועל המלחמה.

איכשהו הגענו לדבר עלי, הוא אמר שאני נראית בדיוק אותו הדבר. כאילו שימרו אותי.

הוא גם נראה הוא, אבל קצת יותר רזה,פחות שרירי אבל חתיך מאוד, ועם קוקו ארוך שלפעמים נראה כמו תוספת.

אני הרי הכרתי אותו עם גלח.

איכשהו הנושא שיחה הגיע לזה שאחרי הסמינר סוכנות ההערכה העצמית שלי ירדה לאפס עם כמויות הבנות היפהפיות שהיו בסמינר הזה.

אמר שאני מדברת שטויות- יפה הייתי ונשארתי. וכמובן שאסור לי לשכוח שאין הרבה בנות יפות ועם כל כך הרבה פלוסים כמו שלי יש.

חייכתי והייתי ממש נבוכה.

ואז פתאום הרגשתי את זה מטפס ועולה....איכשהו כל שילוב הדברים,הים,הוא, כל מה שהוא תמיד סימן בשבילי,ההתרגשות של לגלות שהוא בארץ והשמחה בפגישה איתו....ויום הזיכרון,שפשוט מעלה כל כך הרבה זיכרונות.

אמרתי לו שאני הולכת לבכות.

הוא רק חיבק אותי חזק, שנינו ישובים על הסלע מול הגלים, ואני התחלתי לרעוד ולבכות.

"אני מצטערת,אלו הדמעות של יום הזיכרון. לא הצלחתי לבכות בנהריה כשנסעתי לבקר את גדי. שמחתי שהחלטתי ובאתי לראות אותו.מבחינתי זה כאילו היה ללכת לבקר חבר".

והוא רק אמר "זה בסדר, את יודעת שאין לי בעיה עם זה. יש לך כאן כתף מפרגנת,תמיד. אני מכיר אותך מספיק טוב כדי שתרגישי בנוח לבכות לידי".

והדמעות ירדו.

והן עוד פעם יורדות,עכשיו,כאן. תוך כדי הקלדה.

 

כל כך אהבתי אותו. ואני עדיין אוהבת. זה כנראה לתמיד.

וכמה חיפשתי אותו כי הייתי צריכה אותו,שהוא יהיה לידי.

היום הזה היה יותר מדי בשבילי...

החלטות רגעיות וריגשיות מאוד, שבאות ישירות מהקישקע והרחם ובטוח לא מהמוח.

 

וכנראה שיש שם משהו למעלה.

כי איך ניתן להסביר שלפני חודש וחצי חלמתי עליו, שהוא מגיע לארץ ואני עושה לו הפתעה ובאה לפגוש אותו?

נפלאות הן דרכי העולם.

 

 

 

נכתב על ידי , 26/4/2007 00:02   בקטגוריות הדמעה שלי, צבא, רגעים, תקופה טובה שכזו  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שבת בבוקר


כי כיף לי, וזה היום היחידי בשבוע שאני מעזה לנעול נעלי קרוקס! (כי זה נוח!)

 


אני ושלג,היום בבוקר, על המרפסת

שלג ואני, שבת בבוקר על המרפסת.

שימו לב- השיער נגזר (קוצץ ברשעות ע"י הספרית!).

נכתב על ידי , 10/3/2007 23:11   בקטגוריות תקופה טובה שכזו  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מואזין,הקומונה ושאר ירקות.


יש עכשיו מואזין בחוץ.

בדיוק לפני רבע שעה נכנסתי הבייתה.

עד עכשיו הייתי בקומונה.

משעה עשר בערב עד עכשיו,ואז ישי ליווה אותי הבייתה כי הוא פשוט חמוד.

משחקת אלפי משחקי קלפים,נרטבת כולי מהמים שגם ככה הייתי צריכה לשתות כי הפסדתי ב"כפיות",

מצטלמים כולם-אולי פעם אחרונה עם הקומונה הנוכחית.

מניחה את הראש על הברכיים של ישי, ונרדמת מהקיצי שהוא עושה לי בראש.

הוא משחק לי עם השיער-מעביר ידיים ופותח לי את כל הקשרים ומלטף לי את הראש.

אני יכולה להישאר ככה שעות.הוא יודע לעשות אחלה של קיצי, והוא גם כזה בחור חמוד.

אחד הידידים היותר טובים שהיו לי,ומי היה מאמין שבדיוק לפני שלושה חודשים בכלל אבל בכלל לא היה בינינו קשר.

בדיוק לפני שלושה חודשים התחילו ההסעות,ובאחד הימים עליתי על ההסעה ופגשתי אותו.

הצפונבונית והפריק שאף פעם בכלל לא התייחסו אחד לשני-"אתה גר אצלי ביישוב?" "מאז ומתמיד! אבל את חדשה,לא?"

ומאז התחילה רוטינה בינינו,שנהפכה עם הזמן לידידות נחמדה למדי-מספרים כמעט הכל אחד לשני,יושבים ביחד בשיעמום הזה של הזמן המת בביצפר (אוי,בצפר..אני מתחילה להתגעגע),אני מלמדת אותו תנ"ך לבגרות והוא מלמד אותי איך לצלם,מתוקף היותו תלמיד מגמת צילום,שמבין אולי קצת יותר ממני בכל העניין.

ביקתשי ממנו,בפרץ של נרקסיסטיות ואהבה עצמית שיצלם אותי. זה בעצם הלך יותר בסגנון של "ישי! אני יודעת מה אתה יכול לעשות בשביל אחד מהפרוייקטים שלך בכיתה י"ב-תצלם אותי!"

והוא פקח פיתאום שתי עיניים והרים שתי גבות שחורות,סידר את השיער הארוך שלו בתוך הקוקו ואמר "האמת? שיש מצב! אפילו חשבתי על זה בעצמי".

אז יש סיכוי שהוא יצלם אותי,ואז תהיה לי מזכרת אומנותית משהו מהיותי פעם בנאדם עם חזות והופעה ספציפית.

ועד אז-עשינו היום קצת תמונות,כולנו בקומונה,כל ה"קצת" שהיינו-הרעותניקים של ההסעות-ישי השביעיסט,אני,אוסקה הג'ינג'ית המקסימה שאני כל כך אוהבת,עדי הקטנה,אוראל השישיסט,ומעיין וענת הקומונריות,שעוד מעט עוזבות.

היום גם גיליתי שיש טיול שהיישוב מוציא לכנרת וקיאקים וכו' בשישי שבת הקרובים,לכל הנוער,וכולם כבר הודיעו שהם באים,וגם אני ממש ממש רוצה לבוא,אבל זו בדיוק היומולדת שלי..ורציתי לעשות מסיבה.

אני עדיין לא החלטתי,אבל אני ממש רוצה טיול אבל גם ממש רוצה את המסיבת 18 שלי,אפילו שהיא עדיין ממש לא מתוכננת ואני לא יודעת בכלל מה יהיה בה אם היא תתקיים בכלל.

ואם כבר לעשות משהו כמו שצריך-אז זה את הטיול עם חברים שלי ואנשים שאני אוהבת,שאת חלקם זו אולי ההיזדמנות האחרונה שלי בערך להיות איתם באותה המסגרת.

הג'ינג'ית הקטנה פתחה במונולוג קורע לב מולי כשהתחלתי לדבר על זה שסיימתי ללמוד היום ושאני כבר לא שמיניסטית אלא כבר מעבר ושכמה שאני מצד אחד שמחה אבל גם לא....ועל זה שאני לפני שנה בדיוק הייתי כל כך אבודה-לא מצאתי את עצמי,לא היה לי טוב,היה לי חבר אבל לא הייתי מאושרת בגללי. ואולי השנה...יש לי סופסוף חברים כמו שצריך.

והיא מסתכלת עלי,ופותחת שתי עיניים ענקיות וכחולות,ואומרת לי שהיא ממש לא מבינה איך בנאדם כמוני יכול להיות בלי חברים כי אני אחד האנשים הכי כנים והכי עשירים באופי שהיא מכירה ושהיא מאוד מאוד אוהבת אותי.

היא רצתה להמשיך לדבר אבל אני הייתי ממש מובכת וחשבתי ואמרתי לה שהיא ממש חמודה אז קמתי ורצתי לחבק אותה חזק-חזק.

אז כן,יש לי חברים,והם יהיו פה גם כשאני אתגייס וגם כשאני אהיה בצבא,ואולי אפילו לתמיד.

כי זה אולי היתרון הקטן של לעבור למקום חדש ולא מגובש,ולהיות חלק מהקבוצה שגיבשה אותו ועיצבה אותו,עם כל הפלצנות שכרוכה בכך,ויש הרבה מאוד פלצנות כי זו אני ואני מאוד יודעת שאני כזו,אבל עדיין-

אנחנו כולנו ביחד כאן,מצאנו אחד את השני בזכות עצמנו ומאוד כיף לנו ביחד.

וזה לא משנה העובדה שאנחנו לומדים בשכבות שונות (ט-י"ב) ובבתי ספר שונים.

ואולי בגלל זה,השטיפת ראש הזו של המפגשים פעם בשבוע או אפילו יותר,הערבים הכל כך מצחיקים בקומונה שאי אפשר לשתות מים בלי להחנק מרוב צחוק ולהתאפק לא להיתפוצץ, הם רגעים טובים כל כך.

ואני אתגעגע אליהם המון.

זה משהו שאני אשמור תמיד,התקופה הזו. שאולי סופסוף,לקראת הסוף,מצאתי את עצמי קצת יותר.

נכתב על ידי , 22/6/2004 04:02   בקטגוריות תקופה טובה שכזו  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



15,552
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , מתוסבכים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAydelvayss אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Aydelvayss ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)