תחייכו!
פשוט,תרשום לעצמכם :)
יום מטורף.
לקום בבוקר,לחזור לישון,להיתעורר שוב כדי ללכת להצטלם לתמונות פוטו רצח לפספורט,שמתגלות כתמונות ממש ממש יפות.
זה מעניין,שמכל תמונת פספורט אחת לשנייה אני נעשית יותר פוטגונית.
יצאתי בלונדינית.אני ואבא צחקנו שאני "שוודית" של ממש.
חוזרים הבייתה,צהריים,הולכת לישון שוב,חלומות שאני לא זוכרת.
קמה בשש בערב,אמא מעירה אותי-נוסעים לקנות נעליים.
מסתובבים ביותר מדי מקומות,מגיעים ליותר מדי מקומות,אבל יש לי נעליים חדשות שהן כבר רכישה צבאית למהדרין.
וזה די משעשע-עוד ארבע וחצי חודשים-בעצם,קצת יותר,אני מתגייסת,
ואני כבר דואגת לנעליים שחורות תיקניות :) אבל מה אכפת לי? זה לא רע כשזה בא על חשבון הצבא!
(מה שנקרא גם על חשבון הברון..)
אייסקפה במקדונלדס,חוזרים הבייתה.
יושבת על המחשב ומגלה הפתעה שנייה תוך יום,גם מהבמה
(כבר ציינתי כמה אני אוהבת את הבמה? זה אחד המקומות שעשו לי רק טוב מהרגע שהגעתי אליהם).
בחור,חייל,הוא בעצמו יוצר בבמה.מגיב על שתי יצירות שלי-סיפור קצר מלפני הרבה שנים,ומונולוג מדהים מלפני שנתיים וחצי.
משאיר תגובות אוהדות מאוד,ומוסיף אותי לרשימת האייסיקיו שלו.
לקח לי שנייה או שתיים להבין מה הבנאדם שהגיע אלי ושזה אותו אחד שבדיוק הגיב לי בבמה.
מסתכלת בפרטים שלו...יש לו שם מוכר קצת.שם משפחה מיוחד מאוד.
נכנסת לדף שלו בבמה-נולד בבאר שבע,גדל בנס ציונה.
נופל לי האסימון-רצה לאמא ושואלת אם יש סיכוי לקשר.
בדיוק באותו הזמן הוא פותח איתי שיחה.אומרת לו שאולי יש קשר בינינו.שואלת אותו אם יש סיכוי שלאמא שלו קוראים בשם הספציפי ההוא,שדרכו חשדתי שיש קשר.
הוא אומר שכן.זו אמא שלו.
זה הוא. אני והוא גדלנו ביחד.
האמהות שלנו נולדו באותו היום והיו חברות מאז האוניברסיטה.בתור ילדה קטנה אני זוכרת שהיינו אצלם בנס ציונה.
אמא שלו רקמה לי תמונה,שעד היום נמצאת אצלי,של ילדה על חסידה,בצירוף השם שלי ותאריך הלידה.אחד הדברים עם הקשר הכי חזק שיש לי לילדות שלי.אחת המזכרות היחידות.
ופתאום,משומקום,קשר מצחיק שכזה שנוצר דרך הבמה,כשהוא הלך וקרא יצירות של יוצר אחר,שמסתבר שהוא מוכשר קמעה.
אמא שלי ושלו דיברו משהו כמו שעה וחצי בטלפון-אנחנו קישרנו ביניהם.היה משעשע.
וזה הסיפור המרכזי להיום,בערך.
רק לי יכולים לקרות כאלה דברים,או שלא.
בשעה 11 וחצי בלילה החלטתי שאני הולכת לראות את "האסונות של נינה",הסרט שהבאנו לשבת ולא הספקנו לראות,בדיוידי.
איך שהוא נגמר,אני פשוט התחלתי לבכות.אחת הסצינות האחרונות זו הלוויה עצמה שגם פותחת את הסרט,וזה עשה לי משהו.
התחלתי לבכות.וממזמן כבר לא בכיתי.וזה היה מוזר שבכלל בכיתי בלי שום סיבה רצינית,אולי כנראה מכל מיני לחצים שהצטברו בתוכי,והבכי הזה,חמש דקות סה"כ, שיחרר את הכל.
וכיאה לקצב החיים שלי,שניה אחרי שנרגעתי,הטלפון צילצל.על הקו היה ערן,שהתקשר להגיד לי מזל טוב.
אומנם קצת באיחור,אבל שמחתי מאוד שהוא התקשר,באמצע אבטחה על יישובים בצבא באמצע הלילה :)
הוא ביקש שאני אתקשר אליו מהבית,ודיברנו קצת.לא התראינו ממזמן-כמעט שנה אני חושבת,ולא דיברנו גם הרבה מאוד זמן.
שואלים מה נשמע,מה קורה,איך הולך...שואל אותי אם אני עדיין עם עומר..."לא! כבר ממזמן"- הוא התחיל לצחוק והזכיר לי את מה שהוא אמר לפני הרבה מאוד זמן,ומה שהוא אומר תמיד-שהבחירה היא שלי,ויש לי מספיק ממה לבחור. ולו אישית יש את כל הלגיטימציה להגיד את זה.יצאנו ביחד כשהייתי בכיתה ט', והוא מכיר אותי מספיק זמן,מסתבר.ארבע שנים זה המון! :)
קבענו להיפגש כשהוא יחזור עוד שבועיים,לשבת ולדבר על הספסל כמו פעם. נראה אם זה יצא לפועל. זה יכול להיות מאוד משעשע.
שנינו בטוח מאוד הישתננו מאז אותה פעם לפני כמעט שנה שהוא בא ואסף אותי באוטו שלו,וישבנו על הספסל ודיברנו עד שהשמש זרחה.הוא התגייס והוריד את התלתלים שלו,ואני? אני נעשיתי שבדית? :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
