פרוייקט חדש בישרא, ותודה לאיריס המקסימה שיזמה אותו. (ואיזה שם יפה יש לה).
לך, ורק לך.
כמעט כל החיים שאני מחפשת אותך. 20 שנים וקצת שאני תרה אחריך בכל קצווי המדינה הקטנה והמבולגנת שלנו.
מחפשת אותך בערימה ענקית וכמעט אינסופית, וכשנדמה לי שעליתי על עקבותיך אתה מתרחק והולך.
כן,אני מדברת עליך.
מה סה"כ בחורה בת 20 וחצי רוצה בחיים? מה כל אדם בעצם רוצה?
ביטחון עצמי בריא ואהבה. בעצם, זה יכול להיות מתומצת במילה אחת-אהבה. אהבה אל עצמך ואל הסובבים אותך.
חכמים ממני אמרו "רק אהבה מביאה אהבה" וכמובן,שהם צדקו. חכמים הרי אף פעם לא טועים,נכון?
את הביטחון העצמי שלי אני חושבת שרק מצאתי, אול לפחות חלק ממנו.
אני יודעת מה אני שווה, אפילו שלפעמים אני שוכחת את זה. אני יודעת שאני מיוחדת במיני, שאין כמותי,אבל "יש כמוני מיליונים" ותודה לשכנה מהמשך הרחוב שלי שניסחה והלחינה את המחשבה הזו כל כך יפה.
אני חושבת שמצאתי אותו בערך בגיל 9, אבל אז הוא עשה לי יותר בלאגן מאשר עזר. קשה לגלות בגיל 9 שאת ילדה מחוננת. מה זה להיות מחונן בכלל? לי זה נראה כמו התנסחות יפה של "חנון", ולא יותר מזה. אמרו לי שזה משהו שקשור במצוינות,אז שיהיה. תמיד ידעתי שיש לי זיכרון טוב. שם,בבחינות ההן, נתנו לי את החותמת שבעצם הייתי צריכה- "את לא כמו כולן,הכי מיוחדת" ותמיד ידעתי שאני כזו.
אחרי הכל, לא לכל אחד יש זיכרון פנומנלי. פנומן זו הרי תופעה, ואני תופעה לכל דבר, זה ידוע.
תמיד הייתי מיוחדת,שונה, אבל תמיד רציתי להיות כמו כולם! מה כבר רציתי? שיהיו לי חברות וחברים,שיאהבו אותי. באיזשהו שלב הסתפקתי בהרבה יותר מועט- רק אהבה, זה הכל. שניים ביחד זה בלתי מנוצח.
בעצם, מאז גיל 16 אני מנסה לבדוק את הורסיות האלה של ה"אינווינסיבל", הבלתי מנוצחים.
האמת? שזו תחושה מאוד חמקמקה, האהבה הזו. כי הכל הרי מתחיל ונגמר בראש. אבל מתישהו גם הלב נכנס למשוואה, ואין לי מושג איך ולמה וכמה, אבל לב שבור זו חוויה קשה ולא מומלצת בעליל. אני יודעת.
היו לי שני חברים. את שניהם אהבתי מאוד. את הראשון אהבתי הכי הרבה שיש ואפילו שהיו לנו תקופות רעות עד היום הוא מלווה אותי ואני אותו, ויש לזה סיבה טובה- גדלנו ביחד, למדנו לאהוב ביחד. היום יש בינינו הרבה חיבה ובעיקר הרבה זכרונות משותפים (ורוצים לזכור רק את הטובים כמובן). את הבא אחריו אני שונאת. מה זה שונאת? מתעבת. אומרים שהקו בין שנאה לאהבה דק מאוד. קל מאוד לחצות את הגבול, ובטח שקל. בשנייה וחצי מאהבה סוחפת ואפילו קצת תובענית העברתי אותו לצד השני של המתרס. כמעט שלוש שנים עברו מאז אותו יום מקולל שהוא שבר לי את הלב ורצח לי את התמימות, בערך בגיל רבע ל-18, ומאז? אני לא מרגישה בכלל.
כמעט שלוש שנים שכל מה שאני מרגישה זו ריקנות. אני רוצה לחייך ואני רוצה לשמוח ופשוט לא מצליחה. גם ניסיון ללחיצה על כל הכפתורים האפשריים לא עובדת. מה קרה שם? איזה נתיך נשרף לי במנהרה שקוראים לה החיים? ולמה אני לא מצליחה להדליק את הלהבה הזו בפנים, אפילו שאני כל הזמן מנסה? או לפחות, רוצה לנסות?
זה נוראי לשמוע "אני אוהב אותך" ולדעת שכל מה שיש לי במקום שפעם חשבתי שהוא לב זה חור גדול ושחור, שבולע הכל. מישהו כיבה עלי סיגריה ושכח להוציא אותה משם. זה עדיין כואב. אני לא יכולה לאהוב אותו חזרה, גם אם אני רוצה.
אז אני מחפשת אותך. יותר מדי שנים מחפשת אותך. שרק תבוא כבר וניסע, נלך מכאן.
גיליתי שאחד הדברים שאני מחפשת בבן-זוג שלי זה זיקה לטיולים. אתה אוהב לטייל? זה עושה לי את זה. כי הרי ידוע, שלטייל לבד זה בלתי אפשרי בכלל, וגם לא הכי נעים (כי מי יצלם אותך בנוף-הכמעט-עוצר-נשימה אם לא החבר לטיול?).
שנייה אחרי הצבא ורגע אחרי שהתחלתי את החיים האמיתיים אני נעצרת להסתכל על כל מה שניסיתי לבנות כאן. עיר מלכים של אדם אחד. הממלכה האישית שלי. אבל לצערי הרב, בלתי אפשרי לשלוט בממלכה לבד. לא טוב היות האדם לבדו.
אז אני מחפשת, ומחפשת. בתקווה שאני אמצא אי פעם, אותך.
מחט כסף דקיקה בערימה של שחת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
