יום ראשון בערב, בן יהודה. האופנוען ואני עוצרים ליד טיב טעם. אני בסה"כ צריכה בקבוק מים ואולי תפוח, אז רק אני נכנסת ואילו האופנוען נשאר בחוץ עם האופניים.
כמה דקות אחרי אני בקופה, כשהאופנוען מופיע בפנים.
אני: איפה האופניים?
האופנוען: בחוץ. זה כולה שתי דקות, מה כבר יקרה.
אני חושבת בלב שהוא מטורף ואסור להשאיר אופניים לא קשורים אפילו לדקה, אבל מעדיפה לא לצאת קרצייה.
יוצאים החוצה. אופניו של האופנוען עומדים במקום שהוא השאיר אותם. שלי לעומת זאת, שחנו בדיוק לידו, כבר לא. המדרכה ריקה מאופניים חוץ מאלה שלו.
אני שואפת את נפשי למות. בראשי עוברות תמונות מכל חיי האופניים אצלי - איך קניתי אותם בשטוקהולם, איך רכבתי עליהם בין האיים שם, איך נסעתי לעבודה איתם כל בוקר, איזה חמוד ושימושי הסל שלהם, איך הבאתי אותם לארץ וגיליתי שצריך לנסוע על המדרכה וממש פחות יעיל, ואיך עדיין נהניתי מלדווש בכל העיר.
ועכשיו הם לא כאן. אני סורקת את האופק, אף אחד לא נראה רוכב על אופניים ונמלט מהמקום.
עדיין בא לי למות, קשה לי להסתכל על האופנוען, שלא ימות מהמבט. אני מנסה לחשוב בראש כמה יעלו אופניים חדשים ועל מה אני אצטרך לוותר בשביל זה.
האופנוען (בקול מוזר): די, אני לא עומד בזה
הולך אל מעבר לוח המודעות, ומוציא משם, כן כן, את האופניים שלי.
אצלי מתעוררת תחושה מעורבת ("יש!!! יש!!!! האופניים החמודים שלי עדיין אצלי!!!!" לעומת "אני אהרוג אותו!! אני אהרוג אותו!!").
האופנוען: חשבתי שזה יהיה מצחיק
אני: חשבת. שזה. יהיה. מצחיק.
האופנוען: אבל לראות את הפרצוף שלך... אני מרגיש כמו היטלר
אני: ארררר!!
יש גברים שמשחקים כדורסל כל סופ"ש, יש כאלה שכדורגל. האופנוען לעומת זאת אוהב אגרוף. אל תשאלו אותי איך זה קרה.
אניווי, לאחרונה הוא השתתף בתחרות, ואפילו ניצח. עת קירטע הביתה בחזרה היה כולו שמח.
כמה ימים אחרי יצא לנו להיפגש ברחוב עם חבר שלו.
החבר: שמעתי שניצחת, כל הכבוד
האופנוען: תודה תודה
החבר: נפצעת, או שרק הוא חטף?
האופנוען: כלום, ממש כלום
אני: איך כלום? אתה בקושי נושם ו..
האופנוען תוקע בי מבט מצמית. אני משתעלת לשינוי הנושא.
האופנוען: אולי איזו מכה פה או שם, באמת כלום
כמה דקות אחרי, רק שנינו:
האופנוען: כשמספרים על קרבות לא אומרים כמה אתה חטפת, רק כמה היריב!
אז רציתי להגיד לך יקירי, שלא תדאג, אני לא אספר לאף אחד על הצלע הסדוקה שבגללה אתה בקושי נושם, על מגוון הסימנים הכחולים בגב ובצד ימין שלך, וכמובן הפנס בעין. הכל בין שנינו, רק בינינו, עליי.
ואם זה נראה לך לא פייר, תקרא שוב את הקטע על האופניים!!!! ארררר!!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
