עדי בעולם

נס ציונה, קיץ 1988

קבוצת הילדים של ס.כ נס ציונה מארחת קבוצת כדורגל מילדי העיר דברצן שבהונגריה. גם עוז אחי מארח שחקן בן גילו. הילד ההונגרי, רזה, חיוור, ובאופן כללי מזרח אירופי טיפוסי, לא דובר מילה אנגלית. אנחנו מבלים יממה מתסכלת בניסיונות תקשור איתו, ואין לנו מושג אם הוא מרגיש בנוח או שחסר לו משהו. אחרי יום אנחנו נשברים ומתקשרים לסבא בעפולה, שדובר הונגרית.

אחרי שאנחנו מסבירים לסבא שאנחנו רוצים שיציג את עצמו וישאל את הילד איך הולך, אנחנו מגישים את השפורפרת לאורח. הילד ההונגרי מקבל אותה בתמיהה, מקרב אותה בהיסוס לאוזנו ומקשיב. פניו אורות אחרי שנייה לשמע השפה המוכרת. אחת לכמה זמן הוא עונה לסבא שלי תשובות קצרות. אחרי כמה דקות הוא מגיש לנו בחזרה את השפורפרת.

אני מדברת עם סבא: נו?

סבא: או! זה ילד מחונך!

אני: סליחה?

סבא: מדבר כמו שצריך, עונה ב"כן אדוני" ו"לא אדוני". למה אתם לא מדברים ככה?

אני (מסתכלת על עוז שלובש רק מכנסיים וכבר בוהה בטלוויזיה ובאחינו הקטן שמחטט בארון השוקולדים): מה רע באיך שאנחנו מדברים?

סבא: אין לכם נימוסים. ז'ולט מדבר כמו שילד צריך לדבר. פנה אליי רק בגוף שלישי, לא כמו בישראל, גוף ראשון מלא חוצפה

אני: מי זה ז'ולט?

סבא: האורח שלכם שהרגע דיברתי איתו, מה זאת אומרת

אני: מה? זה השם שלו?

מתברר שמחוסר הכרת הדרך ההונגרית להציג את עצמך קודם כל בשם משפחה ולאחר מכן בשם פרטי, קראנו לילד במשך כל הזמן הזה בשם משפחתו. אופס.

עפולה, אביב 2008

אחרי תקופת מה ביחד אני מציגה את האופנוען לסבא ולסבתא שלי בעפולה. סבא שלי שומע שהוא במקור עלה מהונגריה ולא מהסס לפני שהוא תוקף: ולדבר כמו שצריך עם הנכדה שלי אתה דואג לעשות? האופנוען תוהה בנימוס למה הוא מתכוון וסבא שלי מודיע לו שהוא אמור לברך אותי תמיד בברכת "אני מנשק את ידך" כשהוא פוגש אותי. האופנוען מסמיק קלות מקריאת התיגר על הנימוסים שלו ואומר שהוא בטח אומר לי את זה, כל יום... אני אומרת שאני דווקא לא זוכרת את המשפט הספציפי הזה בשיחות שלנו, והאופנוען ממלמל משהו על הנכדה האזייאתית שלא מבינה הונגרית ומדברת כמו כל הפראי אדם כאן במזרח התיכון.

הסבר: בהונגרית יש כמה דרכים לומר שלום, וזה מאוד משנה מי אומר למי. אם גבר אומר לאישה שלום, למשל, הוא צריך לומר לה "קזי צ'וקולום", שזה מילולית "אני מנשק את ידך". אם ילד פונה לאישה אז בכלל הוא צריך לומר לה את זה, אפילו אם היא בת 18. לעומת זאת, אישה בשום פנים ואופן לא אומרת את זה לגבר (ואני עשיתי כבר פדיחות כשעניתי ככה למוכר בחנות שאמר לי את זה, הייתי בטוחה שהוא אמר לי שלום ואני מחזירה לו שלום. הוא נותר פעור פה, אנשים בחנות בהו בי). אם אישה פונה לאישה מבוגרת ממנה, אבל בבירור מבוגרת ממנה בלפחות 20 שנה ובכל מקרה כבר ברור שהיא לא אישה צעירה, אז היא גם אומרת לה שהיא מנשקת את ידה. אבל לא אומרים את זה לאישה צעירה ממך, בגילך או מבוגרת ממך רק בקצת. מה שאומר שאם את בת 35 והרגע איזו כלבה בת 25 אמרה לך שהיא מנשקת את ידך, התשובה המתאימה היחידה היא "ביץ'".

בודפשט, סתיו 2008

האופנוען ואני מטיילים בבודפשט ונכנסים לאיזו חנות. אני מחייכת חיוך רחב למוכרות ואומרת "היי", משוכנעת שיצאתי מה זה נחמדה. האופנוען לעומת זאת מסמיק משל הרגע העלבתי את האמא שלהן בדיבורים על איבר פרטי מסוים שלה. הוא פוצח בנאום שלם בהונגרית שכולו אומר התנצלות תוך דאגה לשלומן.

אני: מה?

האופנוען: אמרתי לך איך אומרים שלום, זה לא מנומס לומר "היי", מה את, אמריקאית חסרת נימוס? אומרים "יו נאפוט קיוונוק"

אני: הרבה יותר קל "היי"...

הסבר: ומה חשבתם, שלומר שלום יהיה קל? מה פתאום, מה זה פה, ארץ של אזייאתים? כאן יש נימוס. אין סתם שלום (כלומר יש, אבל לא מנומס לומר את זה למי שאינו חבר קרוב או ילד קטן). פה אומרים "יו נאפוט קיוונוק", שזה מילולית "יום טוב אני מאחל לך". והמהדרין מוסיפים עוד כמה מילות נימוס, כי לא בזבזנו מספיק זמן על לומר שלום.

בודפשט, קיץ 2011

אני נכנסת לחנות. שלל מוכרים מברכים אותי ביו נאפוט קיוונוק ובקזי צ'וקולום.

אני: יה, גרייט. אניבאדי ספיקס אינגליש?

(לא, ברור שאף אחד לא מדבר אנגלית).

(וגם: זה קצת שונה מהמוכרות בקסטרו/רנואר עם ה"היי. אם את צריכה עזרה מתוקה רק תגידי". אני כבר לא יודעת מה עדיף, עודף הנימוס פה או עודף הפמיליאריות בארץ. ממ, נראה לי שהנימוס).

יש לי שפה שלמה ללמוד, ומתברר שזה כמו לימודי נימוסים, ללמוד את השפה הזו. כמו שהדריך אותי האופנוען: "תבהירי שאת זרה, אחרת אנשים ייעלבו ממך".

מה אני אגיד לכם, זה לא ישראל פה.

ובלי כל קשר: יום הבלוגרים שחלף לפני שבוע הציג לפניי כל כך הרבה בלוגים חדשים ומעולים שהוספתי איזה עשרים לרידר שלי. שני שליש מתוכם הם בלוגי בישול, כי מתברר שבלוגי הבישול ממש הקפידו להמליץ ביום הבלוגרים. על כל פנים, אני לא יודעת אם כבר כתבתי כאן אבל חגית חברתי היוצרת הכירה לי את בלוגי היצירה, והתמכרתי במפתיע. במפתיע, כי אני לא יוצרת ורצוי לא לתת לי מספריים ביד, עוד לא גזרתי מעולם משהו בקו ישר. ולא רק מספריים. כמו שאמרה לי פעם המורטת בתל אביב בייאוש: "עשי לי טובה, זרקי את הפינצטה שלך ולעולם אל תנסי לסדר גבות לבד".

רגע, כן, איפה הייתי? אה כן, מיני יום בלוגים באיחור. היה מאוד קשה לבחור, יש המוני בלוגים מצויינים וברור לי שאני חוטאת כאן לכמה בלוגים שאני מאוד אוהבת, כמו כמה מבלוגי הבישול, אבל הנה שתי המלצות, שלשתיהן הגעתי דרך חגית. באופן כללי אני הכי מחבבת בלוגי יצירה שמביאים את הסיפור שמאחורי. לא רק "קניתי בדים בנתנאלה וגיהצתי עם מכונת החותמות שעובדת על קיטור תוך גזירה במכונת הסילואטים", אלא הסבר למה וכמה, למי נמסר ואיך התקבל, וגם תמיד אפשר להוסיף איזה סיפור מהחיים, שזה הכי משמח. והנה, אחד החביבים עליי ביותר דווקא לא עובד עם גוגל רידר, שזה מאוד מאוד מעצבן! אבל עדיין מאוד שווה לקרוא אותה. מקופלת היא אמא לארבעה, עובדת במשרה מלאה, באורח חשוד מוצאת גם זמן ליצור ואפילו לא איבדה את חוש ההומור המשובח שלה.

ולעומת זאת, לינק לבלוגרית אמריקאית שאני לא בטוחה שיוצרת, אבל מצלמת מאוד יפה ובדיוק סיימה סדרת פוסטים מאוד יפים על בודפשט.