עדי בעולם

אז בזמן שמיצמצתם הייתי בארץ.

כן, טרחנו לטוס עם כל הטררם של לשנע שני תינוקות, כלומר לסחוב עשרות מוצצים/בקבוקים/צעצועים/בגדים להחלפה/עגלה/מנשא וזה רק על קצה המזלג, בשביל להיות בארץ שלושה ימים נטו.

לא הייתה ברירה. מצד אחד בן דודי עודד התחתן, והיה ברור שנגיע לחתונה, מצד שני האופנוען בתקופה עמוסה ולא יכול היה לקחת חופש יותר מסוף השבוע הזה. החלטנו להגיע לשלושה ימים וזהו.

ואז התגלתה הבעיה. החתונה, כמיטב מסורת המשפחה מהצד הזה, התקיימה בחור בצפון. וכשאני אומרת "צפון" אני לא מתכוונת לקיסריה, שזה צפון הבועה, אלא צפון צפון, כזה שהקטיושה הכי עלובה מגיעה אליו בכיף. וכיוון שלא רצינו לנסוע את שני הכיוונים לפני ואחרי החתונה באותו יום עם שני תינוקות באוטו, הוחלט לישון בצימר, כל המשפחה - אנחנו, ההורים שלי, ושני האחים שלי. הייתם חושבים שבעלי הצימרים יקפצו עלינו, כי אנחנו שוכרים שלושה חדרים בבת אחת, אבל איזה, בהתחלה אמרו לאמא שלי שדורשים מינימום שני לילות, ואחרי זה, כשהתברר שזה יוצא ערב לפני ערב חג שבועות, אז כבר אמרו לה ללא בושה שגם ערב חג חובה, מה שהביא אותנו לשלושה לילות באיזו בקתת עץ בטיזי נבו, ולמחיר שמתקרב לעשרת אלפים שקל בשביל סופ"ש שאנחנו בכלל לא רוצים. יש גבול.

כבר אמרנו טוב, אולי ניסע הלוך חזור באותו יום, למרות שזה יביא אותנו לאיזה שש שעות באוטו ורחמנות על אלה מאיתנו שיושבים בסלקל ולא מבינים למה הם תקועים. בקיצור, התחלתי לדאוג.

ואז אמרה דודתי המהממת רוחלה - בואו לישון אצלנו בעפולה, אנחנו נעשה לכם צימר ואנחנו גרים כבר בחצי הדרך. "כולנו?" תהתה אמא שלי. "כולכם", ענתה.

וכך, ביום נחיתתנו חיכו לנו בשדה ההורים שלי והאחים שלי. לא חלפו חמש דקות מרגע האיחוד וגומבוץ כבר החזיק בלון הליום עצום בצורת הליקופטר. "באמת תודה, סבתא של גומבוץ", אמרתי, ומייד הענקתי לה אותו בחזרה כדי שייהנו ממנו בנסיעה. פשוט כי בשלב הזה אני כבר יודעת מניסיון שאין מעצבן מבלון הליום באוטו. חוק מרפי קובע שאם יש לך בלון באוטו, בכל פעם שתסתכלי במראה כדי לראות מה קורה מאחורה הבלון יסתיר לך חצי מהמראה. שלא לדבר על בלונים מעצבנים במיוחד שלא משנה כמה שתקשרי אותם למשהו, הם עדיין ינגחו בך בכל פנייה. לפחות הזהרתי את ההורים שלי והם דחפו אותו לבגאז'.

התכנון היה לתקתק עניינים - נפגשים בשדה ויוצאים ישר לדרך, כדי להספיק לפני הפקקים של ואדי ערה. שעה וחצי והיינו בעפולה, בלי שהילדים אפילו שמו לב שהרגע תקענו אותם שוב בכיסאות שאסור לזוז מהם.

ותשמע אלוהים ותפרוץ בצחוק מרושע, ותסדר לנו פקק מהגיהינום שכמוהו לא ראינו הרבה זמן.

עוד לפני שיצאנו לדרך הציע עוז שנתחלף במכוניות כדי שהנסיעה תנוצל לשיחות בין אלה שלא התראו הרבה זמן. אז עוז התיישב באוטו איתי ועם הילדים, ואילו האופנוען זכה לנסוע עם אחינו הקטן. בהתחלה כולם היו מרוצים, אבל אז עלינו על כביש שש, נסענו שני קילומטר ונעצרנו.

שעה אחרי עמדנו עשרה קילומטר משם. אבל עדיין אופטימיים שאוטוטו זה נגמר.

שעה אחרי גומבוץ בכה, ודובוש בכה, ועוז אמר שעכשיו הוא מבין למה הוא לא הספיק לגמור את המשפט "רוצה להתחלף באוטו" כשהאופנוען אמר "כן!" ונעלם בכיוון אחינו הקטן. אני עברתי לשבת אחורה ודיקלמתי את איה פלוטו כשבע פעמים רצוף מה שלא עזר בכלל לילדים אבל שימש לי כמנטרה מצוינת למדיטציה שעשיתי לעצמי שאני לא שם.

ושעה אחרי, ושימו לב שאנחנו מסכמים כאן שלוש שעות של תקועים באוטו, גומבוץ ישן ודובוש ישן, ואחינו הקטן, שבחר נתיב נכון יותר מאיתנו ולכן היה איזה קילומטר לפנינו, התקשר לומר שהם הגיעו סוף סוף לגורם של הפקק, שזה תאונה והכל בגלל הסקרנים שמאיטים להסתכל.

"איזה עצבים", אמרתי.

"כן", הסכים אחינו הקטן, "חכי שנייה, את מפריעה לי להתרכז ולראות גם".

רר.

ככה זה נראה כשכבר הגענו. תוסיפו שלוש שעות באוטו עם שני תינוקות צורחים וזה ממש כאילו הייתם שם גם (צילומים: האופנוען)

לפחות אחרי שעברנו את זה התנועה התחילה לזוז וחצי שעה אחרי זה כבר היינו בעפולה. נאמנה להבטחתה רוחלה סידרה לנו צימר בבית שלה, כולל בקבוק יין ושתי כוסיות על כל מיטה. מהממת כבר אמרתי?

כולם היו מאוד מרוצים. גומבוץ היה מרוצה כי הוא היה עם סבתא שלו, ואמא של גומבוץ הייתה מרוצה כי הוא היה עם סבתא שלו, והאופנוען היה מאוד מרוצה כי היו שם עוד ארבעה גברים שכולם רצו להחזיק את דובוש בעודם רואים כדורסל, ואני הייתי מרוצה בטירוף כשהתברר שאמא שלי ורוחלה השתלטו לי על האמבטיות ואמא שלי עשתה את של גומבוץ בעוד רוחלה עושה את של דובוש. אחח, מי ייתן לי סבתא נמרצת כזו ליד הבית.

רוחלה הודיעה לי שהיא כבר קבעה לנו למחרת בבוקר פן בשביל החתונה. התחלתי למלמל שאיך אני אבוא לפן ועם מי אני אשאיר את הילדים, ורוחלה הצביעה על הנוכחים - סבא וסבתא של הילדים, שני דודיהם של הילדים, בעלה של רוחלה שהוא סבא מנוסה בפני עצמו וחמש דקות להגעתנו כבר ניהל שיחה מעמיקה עם דובוש, ולקינוח כמובן גם אבא של הילדים, ואמרה: "עדי, אם כל שורת הבייביסיטרים האידיאלית הזו לא נראית לך, את לעולם לא תצאי מהבית".

וואלה.

אז למחרת בבוקר נהניתי מהתחושה הלא מוכרת הזו של לצאת מהבית כדי לצאת לענייניי כשכל מה שאני צריכה לעשות זה לבקש מאמא שלי לדאוג לארוחת הבוקר של הילדים. אחח, תענוג. רוחלה לקחה אותי לספרית שלה, ובעוד אני מדמיינת בעיני רוחי את דאון טאון עפולה ואיזו מספרה הומה, ואיך נמצא חניה ביום שישי בבוקר כשבטח צפוף שם, הופיע מולי השער של קיבוץ מרחביה. שלוש מכוניות חנו מתחת לעץ דקל ברחבה גדולה. "הו, צפוף פה היום", אמרה רוחלה לגמרי ברצינות. נו טוב.

שעה אחרי שבנו לבית, כשאני משוכנעת שהילדים בטח מתעלפים מגעגועים אליי.

איזה, שניהם בכלל לא שמו לב לחסרוני. אמא שלי האכילה אותם וכולם שיחקו איתם, והאופנוען בכלל ישן, נהנה מחופש לא צפוי.

במחשבה שנייה יש משהו בצורת החיים הזו של חמולה.

מייד החלטנו לשחזר את ההצלחה ויצאנו עם אמא שלי לקניות.

וכאן עברה עלינו חוויה לא צפויה בכלל, שצריך להסביר אותה. כיוון שנסענו לאיזה מקום ששוכן בין שדות, הציעה רוחלה שנוותר על הכבישים ופשוט ניסע בשדות. צריך לציין שמדובר בשדות לא מעובדים אלא מלאים בצמחיית בר, ושרוחלה נוהגת בג'יפ. וכשאני אומרת ג'יפ אני לא מתכוונת לאיזה רכב ערסי נוצץ שמגיע קומפלט עם בלונדינית מחומצנת וגישת "כבר אני עושה פה דריסת פגע וברח ובורח לצרפת", אלא רכב שטח מאובק, עם בוץ בגלגלים.

חשבנו שהיא צוחקת עלינו אבל היא באמת פנתה למה שנראה לעיני הלא מבינות כמו ערימת שיחים, ופצחה בנסיעה.

הכל היה סבבה, עד שנתקלנו בבור עצום מלא מים שהיה מוסתר בשיח. התחפרנו בתוך שנייה. רוחלה שמה גז כמה פעמים אבל רק התחפרנו יותר.

כל אחת מהנשים באוטו הגיבה בצורה אופיינית.

אמא שלי: בואו נתקשר לגברים שיבואו לחלץ אותנו.

אני (תוקעת מבט בחלון): בטוח יש נחשים בשיחים האלה. אני לא יוצאת מהאוטו. תסגרו את החלונות!!

רוחלה: השתגעתן?? אנחנו עם 4X4, בתוך שנייה אנחנו יוצאות מזה.

ותעשה רוחלה משהו עם המהלכים, ותשים גז מטורף, ותוציא אותנו מהבוץ.

מעתה היא תיקרא פה "מלכת המדבר".

טוב, עשינו קניות, שזה אומר שהייתי בסופר פארם והשלמתי את קניות הבקבוקים שלי ושאר דברים לתינוקות שאין ברוסיה, ואמא שלי לעומת זאת תקתקה כמה חולצות ורוחלה כבר הביאה אותה בשמלה. ושבנו הביתה לגלות שהילדים עדיין לא ממש שמו לב לחסרוני.

חמולה, אני אומרת לכם. ה-דרך לחיות.

ואז התיישבנו לאכול (כל גברי המשפחה - חוץ מעוז - נחרדו לשמוע שמדובר בחתונה עם תפריט חלבי ולכן רוחלה הרגיעה אותם שהיא תעשה ארוחה לפני), ואל תשאלו אותי איך זה קרה כי היא הרי הייתה כל הבוקר איתי אבל זמן קצר אחרי זה הונח על השולחן לוקוס טרי בתנור פלוס קבבים פלוס סלטים פלוס אורז פלוס פירה בטטה. אחח, תענוג.

ואחרי זה יצאנו לחתונה. ועל כך - בפוסט הבא.