לפני כמה ימים העליתי לפייסבוק תמונה של רגלו של גומבוץ מכוסה בנקודות צבע מטושים. "השארתי את אבא לשמור עליו מצייר וזה מה שקרה", ניסחתי דאחקה אופיינית על האופנוען.
מייד דאגה אלוהים לצחוק עליי בחזרה.
יום אחרי ישבתי ליד הילדים בזמן שגומבוץ מצייר ודובוש מחפש עוד משהו להרוס. לידינו היה הלפטופ שלי. כל כך קורץ... לא ראיתי מייל כל היום... ופייסבוק... במילא הילדים מעסיקים את עצמם, מה יקרה אם אני אעיין בלפטופ תוך כדי...
שקעתי במהירות בפייסבוק. עברתי על עדכונים, עשיתי לייקים, בדקתי מייל, באמת, כמה דקות.
בזווית העין ראיתי את דובוש ליד גומבוץ. רק אחרי כמה שניות קלטתי שמשהו כאן לא בסדר: בדרך כלל אם דובוש מתקרב אל הטושים שלו הגומבוץ זועק כמו עז בעונת הייחום. הרמתי את המבט מהלפטופ לגלות שגומבוץ מחייך חיוך מרוצה, בזמן שדובוש אוכל את הטוש השחור. בשלב הזה דובוש כבר היה בעל זקן שחור, וכשצווחתי בזעזוע הוא חייך אליי חיוך מלא שיניים. שחורות.
דובוש מייד נלקח לחדר האמבטיה והתחלתי בשפשוף פניו בלי לשעות למחאתו. חמש דקות של נזילת מים שחורים בכיור והילד חזר להיראות כמו תינוק במקום פיראט. הוא חייך אליי בשמחה והוציא לשון. שחורה. כן, הילד שלי נראה כמו כלב צ'או צ'או.
פצחתי בצחצוח לשונו.
חמש דקות אחרי זה חזרתי לחדר. מצאתי את גומבוץ מצייר בשמחה.
על הרצפה. רצפת העץ שבעל הבית הקדיש חמש דקות מזמנו ביום הראשון כדי להדגיש כמה היא יקרה וכמה חשוב לא לגרום לה נזק.
צווחתי בזעזוע. גומבוץ חייך בגאווה והחווה על היצירה. "לא מציירים על הרצפה", חרחרתי. גומבוץ הנהן וחזר לצייר. הלכתי להביא מטליות לחות והתחלתי לשפשף. אחרי חמש דקות היסטריות של שפשוף כשהילדים מביטים בי בעניין הרצפה נראתה כמעט דומה לעצמה (גוון ירקרק קל נותר... אני מקווה שזה יירד לפני שנצא מכאן..). בחנתי את הרצפה והחלטתי שזה יספיק לעת עתה, והרמתי את הראש. דובוש לעס משהו. הסתכלי מה יש לידו. ערימת בצק משחק.
צווחתי בחרדה. גומבוץ רייר משהו סמיך. שאלוהים יעזור. תפסתי את הילד ופתחתי לו את הפה לראות שאין שם איזה גוש. לא היה. הודיתי בלב על הרגע שבו החלטתי לא להתקמצן בחנות הצעצועים וקניתי את בצק המשחק האקולוגי והלא רעיל. הרמתי את הראש לגלות שגומבוץ בוחר צבעים ליצירה מחודשת על הרצפה.
נמאס לי, ארזתי את שניהם ויצאתי לגן השעשועים.
וזה היה היום הראשון בלי גן. זה יהיה חודש ארוך.
סיימתי לאחרונה את אלגנטיות של קיפוד וגם את סטונר. שני ספרים שהיו לי ציפיות גבוהות מהם, לאור מה ששמעתי מחברות.
ונתחיל בקיפוד האלגנטי. כגודל הציפיות וכו. נאמנה לעיקרון לפיו לא קוראים את המאחורה של הספר, הגעתי אליו חפה מידע. ולקח לי זמן להבין שמשעמם לי חבל על הזמן. בספר יש סיפור ומעליו שכבות עבות של פילוסופיה בגרוש. הגיבורה היא חובבת הגות, ועל כן הפרקים שהיא מספרת מלאים בציטוטים מעייפים מהספרים שהיא קראה. זה קצת ניים דרופינג של פילוסופים, קצת פילוסופיה, קצת הבדלה אנכרוניסטית בין מעמדות חברתיים (לא שאין מעמדות בצרפת של היום, אבל הספר נראה לי קיצוני, בייחוד בעידן האינטרנט כשמידע והשכלה נגישים גם לשוערות בניין) וקצת סיפור. אותי זה שיעמם.
מה שכן, חמישים העמודים האחרונים של הספר משתפרים פלאים ואותם קראתי כבר הרבה יותר מהר. הסוף המפתיע של הספר גם מצא חן בעיני, כי א. היה נחמד להיות מופתעת אחרי כל השיעמום הזה וב. יש בו משהו שמתאים לסיפור.
וציטוט מגילה כדי שיהיה משהו טוב על הספר: "אני ממש אהבתי את הבנייה של הדמויות. הסיכוי ששוערת פריזאית ממוצעת תקרא אנה קרנינה הוא ממש אפסי".
סטונר, לעומת זאת, הציג סיפור מעניין ועשה זאת ביעילות ובצורה מרתקת. גם הוא, אגב, לא בדיוק ספר שממש אהבתי, אבל יותר נהניתי ממנו. למה לא ממש אהבתי אותו? שאלה טובה. אולי משהו בדיווח היבשושי של הכותב, אולי התסכול ממה שעובר על הגיבור. אני לא סגורה על זה. ולמרות העניין, אני חושבת שזה ספר מהנה.
בפוסט הקודם היה וידיאו להצעת נישואין בפלש מוב. פירלה השאירה לי בתגובות לינק לווידיאו עוד יותר מגניב, של הצעת נישואין יותר יפה בעיני, ודורשת יותר חזרות מהפלש מוב הראשון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
