עדי בעולם

ליום ההולדת שלי, לפני חצי שנה או משהו כזה, קנה לי האופנוען ספר בישול יוקרתי.

מדובר בספר של אופה/קונדיטור מפורסם מארה"ב, ואני בד"כ חובבת של ספרי בישול יפים ומושקעים, כך ששמחתי. עד שעיינתי במתכונים. פשוט, בימים אלה אני מתמחה בבישולים שדורשים עשרים דקות מקסימום, רצוי תוך שימוש ביד אחת בלבד וללא צורך בפעילות מוחית. ואילו בספר הזה, איך לומר, חלק מהמתכונים דורשים שלושה ימים. ואין הכוונה ליום אחד רק להשרות חומוסים, ולמחרת לבשל אותם, אלא איזה שעתיים עבודה בכל פעם. שנאמר - פחח.

האופנוען לא הסתפק בקניית הספר, אלא אף בחר עוגיות מועדפות מתוכו - העוגיות שמופיעות על הכריכה, שהן גירסה יוקרתית של העוגיות האמריקאיות המסורתיות (והלגמרי קנויות) Nutter Butter.

מבט אחד במתכון של העוגיות האלה וקצת חטפתי חום:

לקח לי עשרים דקות רק לקרוא אותו. וזה לא שאני קוראת אנגלית עד כדי כך לאט, זה פשוט שההוראות ממש מסובכות. נתקעתי כבר ברשימת המצרכים. אני רגילה למתכונים שמבקשים 200 גרם קמח במקום לעשות טובה ולומר בכוסות, אבל בספר הזה אפילו הביצים מגיעות בגרם - המתכון דורש 45 גרם ביצים. רבאק, לא יכול לומר שתי ביצים??

אז דחיתי ודחיתי את ההכנה של העוגיות, ואז הגיע לא מזמן יום ההולדת של האופנוען. שזה נראה לי זמן הולם להשקעה כזו. במקרה היה לי שלוש שעות פנויות (כן, זה מתכון קליל לעומת שאר הדברים בספר), אז הלכתי על זה.

(את הצלחת המהממת לקחתי מהמטבח של סבתא שלי בעפולה. ואני חייבת לומר שהיא מחממת לי את הלב בכל פעם שאני משתמשת בה)

ובמבחן הטעימה: אה. ממש ממש לא שווה את ההשקעה. מדובר בעוגיות לא מתוקות בעליל, החלק העוגייתי קצת מתוק וקצת פריך, הקרם מלוח-מתוק (הוא עשוי מחמאת בוטנים), ובאופן כללי לא משהו. כמובן שזה יכול להיות אני, בכל זאת לעשות את המתכון הזה הרגיש כמו תרגיל מסובך מדי בשביל המוח במצב הקומה שלי, אבל באופן כללי זה בהחלט לא היה שימוש ראוי לשלוש השעות החופשיות שלי.

הפיסקה הבאה תהיה עמוסה במושגי ניק קייב. אלו שלא חובבי הזמר - עימכם הסליחה.

פעמיים נתקלתי השבוע בניק קייב. לא שמעתי עליו או אותו כבר שנים, אבל הוא היה אליל נעוריי הבלתי מעורער, ואספתי את הדיסקים שלו בקפדנות, מחפשת משמעויות נסתרות ב"I want to tell you about a girl" (משפט שקייב תמיד אמר לפני שביצע את פרום הר טו איטרניטי, אחד משיריו המוקדמים), הולכת בעקבות בליקסה ברגלד גם אל איינשטרוצן נויבאוטן, רואה שוב ושוב את "מלאכים בשמי ברלין" בשביל הופעה של קייב הצעיר (שבה הוא כמובן רוצה לספר לנו על נערה), קונה שתי ביוגרפיות שלו בניו יורק. בקיצור - הארד קור.

ואז הגיעו שנים עם חיים קצת יותר עסוקים מלאסוף באובססיביות מידע על זמר אחד אוסטרלי קצת מעורער. והגיעו ילדים, וגם, האמת, חוסר סבלנות לשמוע שירים קצת דכאוניים. וככה יצא שכל הקשר שלי לניק קייב מתבטא בחולצת טי שירט אחת, מהוהה, רחבה, עם הדפס של פרצופו, שהייתה המדים שלי בכיתה י"ב, ועכשיו היא הפיג'מה שלי.

ושכחתי ממנו בעצם.

ואז נתקלתי בפוסט של לי. והרהרתי כמה זמן לא שמעתי את ניק. ואם זה לא מספיק, אז ערב אחרי זה נתקלתי בספר שאני קוראת עכשיו (יו נסבו, באנגלית, הספר הראשון בסדרת הארי הולה, זה שהוא באוסטרליה), בשיר של ניק קייב. ובבת אחת התמלאתי געגועים.

אז היום פתחתי את מגירת הדיסקים שלנו, שהיא המגירה שהכי פחות נפתחת בבית מאז שיש לנו ילדים, והוצאתי משם את הדיסק "קריאת הספן" (פחח, זה נשמע כמו שיר של ריטה, אבל אין לי כוח לכתוב את זה באנגלית), והקשבתי קצת, ובבת אחת הרגשתי קצת בת 18. כלומר, 28. כלומר, 38. לא משנה.

ואתמול בערב גיליתי שניק קייב יופיע בהונגריה באוגוסט. שנים בלי להרהר בו, ואז מבול.

(אמור להיות מעל השורה הזו קליפ של ניק קייב אבל אני לא מצליחה לראות אותו. אז תגידו לי אם אתם רואים או לא. בכל מקרה, התכוונתי לשיר הזה)

לפני כמה ימים אירחתי כאן את מפגש האימהות האנגליות האופות, נו, קבוצת המשחק הזו שרק אחרי שהצטרפתי אליה גיליתי שזה כולל אפיית שלושה מיני מאפה שונים במפגש שאת מארחת. והיה תורי, ועל כן הכנתי להן בין השאר את הקייק פופס שעשויות מעוגיות אוריאוז, שגיליתי בביקורי האחרון בארץ אצל חגית. וזה יצא כל כך מהמם (לא ויזואלית, כי ברור שנזל לי כל השוקולד שמצפה וזה לא כל כך היה בצורת כדורים, אבל עדיין היה טעים), שאחת האימהות טעמה כדור (או משושה) אחד, עיניה הזדגגו, ואז היא התיישבה ליד השולחן וכל מי שהתקרבה אל הקייק פופס היא אמרה לה:

Don't try these! they're rubbish!

מתוך כוונה להשאיר יותר לעצמה. נו, הומור אנגלי שכזה. חצי צחקתי חצי רציתי להרוג אותה שהיא מעליבה לי את הכדורים. מה שכן, זה לגמרי עבד כי באמת נשארה לי כמות די גדולה. אותה חיסלתי למרבה הצער בעצמי כמה שעות מאוחר יותר. הממ.

הפוסט הבא כבר מוכן, אז פויה לי אם לוקח לי חודש לפבלש!!!