עדי בעולם

אם אתם עוקבים אחרי הבלוג כבר כמה שנים אז אתם יודעים שבכל אוגוסט אנחנו הולכים למקום שאנחנו הכי אוהבים בעולם - פסטיבל סיגט. אחת לשנה משנה אחד האיים שעל הדנובה את פניו והופך לפסטיבל רוק בינלאומי עם אלפי אנשים מכל העולם. וכשאני אומרת אנשים מכל העולם אני מתכוונת בעיקר לצעירים בני 18 מהולנד, אבל גם להרבה מדינות אחרות וגם כל מיני קשישים בגילנו ואף דינוזאורים עתיקים יותר.

בשנה שעברה מצאנו את עצמנו בסיגט בדיוק בתחילת התקופה האיומה. זה היה אחרי חודש שבו הספקתי לגלות את הסרטן, לעבור ניתוח, לעבור כימו ראשון ולעבור כמה שיחות שבהן סיפרתי לחברות קרובות מבודפשט מה קורה, שהיו רוויות דמעות וחיבוקים עצובים. היו לנו כרטיסים לערב של רובי וויליאמס, שכללו גם הזמנה למסיבה במתחם סגור, שאליה היו מוזמנים גם המון חברים טובים שלנו. מצד אחד הכי לא הרגשתי כמו פסטיבל, מצד שני ידעתי שללכת להופעה של רובי ווילאמס + חברים קרובים שלי + אלכוהול חינם זה כנראה הדרך הכי מוצלחת לשפר לעצמי את מצב הרוח. אז הלכנו, זכיתי לכמה חיבוקים חמים מחברות, שתיתי אלכוהול, ובדיוק כשהתחלתי להרגיש טוב הופיעה חברה ממש טובה ואהובה, שעוד לא סיפרתי לה, פשוט כי היא לא הייתה בבודפשט בכל החודש שלפני. אז התחבקנו חיבוק חם, והיא בחנה אותי במבט חד ואמרה: "רזית, ביץ'". ואני עניתי בחיוך: "גילו לי סרטן, אבל לפחות רזיתי ואני ממש כוסית עד שינשור לי השיער". היא בהתה בי, תהתה אם אני צוחקת, אמרתי שלא, והיא הסתובבה אל בעלה ואמרה: "אנחנו נצטרך עוד קוקטיילים".

אז מסיגט שבשנה שעברה יש לי זכרונות עצובים אבל תמונות מהממות, אני אומנם קצת שיכורה בהן אבל עם שיער יפה ווממש רזה.

השנה אנחנו משתדלים ליצור חוויות מתקנות, ולכן החלטנו ללכת לסיגט בצורה שונה. כלומר, עדיין הלכנו לשם בערב והעמדנו פנים שאנחנו צעירים ולא משכימים אותנו בבוקר בקפיצות על המיטה ושתינו בירה וראינו הופעות, אבל החלטנו לבוא גם בשעות היום, עם הילדים. היו לנו כבר כמה חברים שלקחו את הילדים לסיגט והם דיווחו שזו חוויה מעולה.

והם צדקו. ילדים לא צריכים לשלם בסיגט, מספיק שלהורים יש כרטיסים, והילדים מקבלים מן צמיד כניסה שעליו רושמים שם וטלפון למקרה שהם הולכים לאיבוד.

(צילומים: האופנוען)

אם עוד תהינו אם יהיה מה לעשות שם יום שלם עם הילדים זה בא על פתרונו חמש דקות אל תוך הפסטיבל. נתקלנו בדבר הבא:

ביתן שחמט. כיאה לילדים שגדלים ברוסיה גם גומבוץ וגם דובוש משחקים שחמט. שניהם התלהבו מביתן השחמט, ולכן פשוט נכנסנו, עברנו בין השולחנות עד שמצאנו לוח עם מישהו שאין לו בן זוג, ושאלנו אם איכפת להם לשחק עם ילד. הפראיירים הסכימו, ואנחנו הושבנו את הילדים ואצנו לקנות לעצמנו בירה. יצא שאנשים זרים שיחקו עם הילדים שלנו בזמן שאנחנו נהנים לנו עם בירה, והם אפילו לא ידעו שבד"כ אנחנו משלמים על דברים כאלה שכר בייביסיטר די נאה. מואאאאה.

הדובוש בפעולה. השחקן מולו היה ממש נחמד. נתן לו לנצח משחק אחד ואז ניצח אותו בשניים. או כמו שהדובוש סיכם: אני ניצחתי גם.

יצאנו מביתן השחמט ונתקלנו בזה:

אסור להיכנס פנימה אבל אפשר להציץ והילדים היו מרוצים.

עזבנו את המטוס הישן וגילינו אזור שלם שנקרא "רובע המוזיאונים". כל המוזיאונים של בודפשט פתחו ביתן בסיגט ושלחו לשם מדריכים עם הפעלות. היה מעולה.

ביתן מוזיאון האבירים.

וההפעלה שהוא הציע: התנסות בלחימה כמו בתקופת האבירים

הביתן הבא היה מוזיאון מדע/תחבורה, שהציע שולחן יצירה משלל שאריות של כל מיני חומרים.

בשלב הזה הלכתי לקנות מים והשארתי את האופנוען לשמור על הגומבוץ והדובוש בזמן שהם יוצרים. כשחזרתי מצאתי את הגומבוץ והדובוש מחכים לאופנוען שיסיים את היצירה שלו.

כן, הוא וויל קיפ היז דיי ג'וב.

הדובוש לעומת זאת נפנף בגאווה בזה:

אני חשבתי שזה ערימת סלוטייפ מסודרת, הדובוש לעומת זאת נעלב עד עמקי נשמתו כשאמרתי את זה ואמר: "לא ברור שזה איש מנופף בדגל פולין?". באמת, איך לא ראיתי את זה בעצמי.

בשולחן היצירה הזה ישבה בחורה צעירה ועשתה שרשרת מהממת. כשניסיתי להציץ במה שהיא עושה גיליתי שהיא מסמסת בעברית. פיתחנו שיחה, התברר שהיא הגיעה מהארץ עם חבר לכל השבוע של סיגט, ובאופן שלא מתאים לי בכלל שלחתי אותה לחפש את הבלוג. אז שקד, אם את קוראת את זה, מצטערת על ההתקרצצות והקידום העצמי.

יצאנו משדרת המוזיאונים ונתקלנו בתהלוכת דרקונים:

משם הלכנו לאזור הג'אגלינג, ששם הילדים ניסו בחינם כל מיני ג'אגלינג. מה אומר, עם ההצלחה שהם הראו שם גם הם ישמרו על הדיי ג'וב שלהם.

ומשם הלכנו לאחת הבמות של הפסטיבל. כולם ישבו ונחו שם על פופים, והילדים נכנסו לרוח הכללית.

האמת שזו תמונה שממש מייצגת את סיגט. זה באמת פסטיבל מהמם.

וככה המשכנו והמשכנו ונתקלנו בעוד ועוד אטרקציות ואנשים מעניינים. הזמן חלף ביעף ואנחנו לא מבינים איך לא חשבנו לקחת לשם את הילדים לפני. זה פשוט מקום מושלם לילדים.

אבל מתישהו הגיעה השעה חמש וקלטנו שעוד שעה תגיע אלינו הבייביסיטר הביתה ויהיה התור שלנו ללכת לסיגט בלי הילדים. אז גררנו את הילדים משם ועפנו הביתה להתרחץ (את הילדים השארנו מג'ויפים לבייביסיטר עם התנצלות) ולחזור לסיגט.

ובסיגט בערב גילינו כמה אנחנו זקנים. בערב הראשון שהיינו שם הופיעה ריהאנה. היא דפקה איחור של שעה וחצי ולא היה לנו כוח לחכות לה - אז הלכנו הביתה לפני ההופעה. ובערב השני שהלכנו הופיעו מיוז, להקה שאנחנו ממש אוהבים, אבל לא זיהינו אף אחד מהשירים (ויש לנו ארבעה אלבומים שלהם, רק שהכי מעודכן מ-2006 בערך), והתחלנו להיות עייפים ו, כן, הלכנו הביתה.

אנחנו זקנים.

נו טוב, העיקר שהיינו בסיגט והיה כיף, מוזיקה או לא.

בשנה הבאה שוב, אינשאללה.