עוד נשארו לי הרבה מסיפורי אוגוסט, אז אני אנסה לסיים אותם לפני שיהיה כבר סתיו גם בארץ וזה ייראה מוזר לקרוא על זה.
אז קצת אחרי שחזרנו מאוסטריה הציע לי האופנוען לעשות יום ספורטיבי. בשנה שקדמה לאוגוסט הזה הייתי די מושבתת ולא עשיתי כמעט ספורט בכלל. פחח, על מי אני עובדת, לא עשיתי שום ספורט נקודה, ושמחתי לחזור, בהדרגה ובאיטיות, לפעילות ספורטיבית.
אז האופנוען הציג לי חזון מהמם של כולנו שוכרים קיאק ענק וחותרים בכיף על פני אגם שלו. נשמע מקסים, אמרתי כן.
בין ההסכמה שלי לביצוע של הטיול החליט האופנוען לעשות כמה שינויים קלים בלי לתאם איתי. וככה, ביום המיועד מצאתי את עצמי לא על חוף אגם שלו כי אם על שפת הדנובה השוצפת. "חשבתי", אמר האופנוען בביטחון שהלך והתערער בעודו צופה בארשת פניי, "שאולי נשנה את הנוף, ובמקום להשתעמם על האגם נחצה את הדנובה לכיוון האי שם שאת רואה במרחק כמה קילומטרים מכאן במעלה הזרם, ואז נחזור".
נעצנו שנינו את מבטנו בנהר. הזרם היה כה חזק שקיאקים ששטו במורד הזרם חלפו ביעף מול עינינו בלי שהשייטים שישבו בהם בכלל הזיזו את המשוטים. נעצתי את מבטי חזרה באופנוען. "יהיה כיף", אמר בקול לא משוכנע.
אז שכרנו את הקיאק (יש מצב שזה היה קאנו. עימכם הסליחה על חוסר הדיוק). המשכיר של הקייאקים נאלץ להחזיק אותו בכוח לפני שהוא יעוף עם הזרם, וארבעתנו התיישבנו בתוכו. המטרה שלנו הייתה להגיע כמה קילומטרים נגד הזרם. התיישבתי בחזית הקיאק, שני הילדים באמצע, והאופנוען בסוף. היה ברור שאם הילדים יכניסו את המשוט שלהם למים הוא ייעלם מייד לבלי שוב, אז הורינו לילדים לשמור את המשוטים בתוך הסירה ופצחנו בחתירה מתואמת.
רבע שעה עברה עלינו בחתירה מאומצת. זה היה יום חם ושנינו כבר הזענו. "יופי", אמר האופנוען, "עבדנו ממש קשה, התחלה יפה". משוכנעת שעברנו חצי מהמרחק הסתכלתי אחורה לראות כמה רחוק המזח שבו שכרנו את הקיאק. גיליתי אותו במרחק מאה מטר מאחורינו. פאקן רבע שעה של עבודה ועברנו מאה מטר.
חצי שעה אחרי כבר הספקתי לפתח יבלת מהמשוט, לעבור קרקוף חלקי מאיזה עץ שצמח נמוך על שפת המים והאופנוען לא שם לב שהוא כיוון את הקייאק ישירות אליו, לעבור התקף לב קל כשחסידה ענקית יצאה מהעץ הזה ועפה מעל הראש שלי, וגם שקלתי לסמן אס או אס בלי שהאופנוען יראה לקיאק הבא שיעבור מולנו.
עצירה ליד מזח לנוח. אני מחזיקה את העמוד כדי שהקיאק לא יזוז ומנסה להסדיר נשימה, הילדים מחלצים עצמות על המזח, האופנוען מצלם
לא אלאה אתכם בשאר הפרטים המאמצים. בשלב שסיימנו לחתור והחזרנו את הקיאק כבר לא יכולתי להרים זרועות בשביל להוציא את הטלפון מהתיק. שלושה ימים אחרי כל הרמת זרוע מעבר למרפק הרגישה כמו הרמת עשרה קילו. "אולי זה היה קצת מאתגר מדי לפתוח בו את חזרתך לפעילות", אמר האופנוען בקול מהורהר. יו ת'ינק?
אחרי שהחזרנו את הקיאק וכבר ישבנו באוטו, קלט האופנוען שהוא איבד את הקהל וצריך לעלות מייד עם אטרקציה, ומייד הציע מסעדה ליד הנהר. זו מסעדה קטנה שמגישה רק דגים, או יותר נכון רק סוג אחד של דג - בקלה, אבל בעשרה סוגים שונים של תיבול. אתם בוחרים, הם מטגנים בתיבול הנכון.
בחרנו שולחן מתחת לעצים גדולים:
והזמנו את הדגים. התברר שזה די גדול, אז שתי מנות הספיקו בשביל כולנו.
היה טעים וממש מוצלח. כמעט סלחתי לאופנוען על הקייאק.
זהו. מסתמן שאספר לכם על ספטמבר באוקטובר. נתראה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
