סיימתי את אליזבת' איננה, ואם עוד לא קראתם, אז לכו תקראו עכשיו ותחזרו אחרי. זה לא ייקח יותר מדי זמן, זה ספר מצוין וקשה להפסיק באמצע.
הפוסט לא בדיוק מכיל ספוילרים, השתדלתי שלא,אבל מי שלא אוהב לדעת מה קורה בספר - אולי עדיף לדלג. כאמור, לכו תקראו ואז תחזרו. או שתרדו עד לקו המפריד, שם אני כותבת על משהו אחר.
אז, אליזבת'. היא איננה. או כך לפחות מוד חושבת לפעמים. מוד היא דמנטית, אני מניחה שיש לה אלצהיימר למרות שזה לא נאמר במפורש, ולא תמיד קו המחשבה שלה רציף. אבל היא מחפשת אחרי אליזבת'. וכשאת דמנטית ונוטה לשכוח באמצע החיפוש אחרי מה את מחפשת זה נגמר לפעמים רע. בייחוד כשהקורא, שעוקב אחרי הנעשה מנקודת מבטה של מוד, קולט את הרגע הזה שהיא מאבדת את קו המחשבה, ונכנס לחרדה קלה של מה יקרה לה עכשיו. כמות הפעמים שמתחשק להחזיק את הספר ולצרוח "מוד, אל תצאי מהבית/אל תבשלי את הביצה/יש לך ביצה על האש במטבח!!" או "מוד, תגידי לבת שלך שהנה נזכרת מה זו המסעדה הזו", אבל מוד לא שומעת, והבת שלה, שמטפלת בה, מסתכלת בה במבטי צער, חוסר סבלנות, כעס ותסכול, שילוב ששמור לכל מי שמטופל בקרוב משפחה דמנטי. אני כל כך מצטערת שלא קראתי את הספר הזה לפני שהסבתות שלי עברו את השלב הזה, אני חושבת שזה היה עוזר לי לתקשר איתן, או לפחות להיות יותר סובלנית
ולא רק אליזבת' איננה, גם סוקי איננה. סוקי באמת איננה. כשהיא נעלמה למוד עוד לא היה אלצהיימר, וכך אנחנו מקבלים את סיפור ההיעלמות שלה במלואו. מה שאומר שבספר יש שני סיפורים מקבילים: מצד אחד סיפורה של מוד, קשישה דמנטית, שמעניין בפני עצמו, ואת סיפורה של מוד הצעירה שמחפשת אחרי אחותה סוקי, שנעלמה כך פתאום, והוא סיפור בלשי לכל דבר, ומרתק. וברקע - אנגליה, רגע אחרי מלחמת העולם השנייה, שני דברים שגם ככה מעניינים אותי.
קשה להניח את הספר הזה מהיד. הוא מעניין, התרגום העברי משובח (פרט לרפרנסים תרבותיים שלטעמי* ראויים לקבל הערות שוליים אבל הם לא מוסברים. כשהמחברת הכניסה למשל לטקסט את הבדיחה הקטנה בה סוקי קוראת למוד "פולי" כשהן שופתות מים לתה, כדאי לספר שמדובר בבדיחה קטנה שקשורה ל
שיר ילדים קלאסי על הרתחת מים לתה, שבו יש שתי דמויות בשם סוקי ופולי. או למשל הסבר קל על תקופת הקיצוב בבריטניה שאחרי מלה"ע השנייה. כשאני קוראת בעברית על תקופת הצנע זה אוטומטית מתחבר לי לישראל של שנות ה-50).
והסוף. לא אספיילר, רק אומר שכל הקצוות מתחברים להם במשהו שהוא תענוג לחובבי סופים סגורים. מומלץ, מאוד מומלץ.
*הכותבת חובבת גדולה של הערות שוליים, נספחים, הערות, הארות ותוספות מיוחדות. בקיצור, קרצייה אמיתית.
סדרת טלוויזיה - "ליל האירוע". מיני סדרה בת שמונה פרקים. פשע, גזענות, ניו יורק כמו שלא רציתם לראות. אני בד"כ לא אוהבת פילם נואר, אבל הסדרה הזו, על אפלותה, דרכה הישירה שלא עושה הנחות, גישת כל האמת בפרצוף היא הברקה אמיתית. היא מתרחשת כולה בניו יורק, ומציגה אותה כמו שממש לא רציתי לראות - אין אפילו פריים אחד שבה העיר הזו נראית טוב, ותאמינו לי שזה קשה כשמדובר בעיר האהובה עליכם.
והמשחק - ג'ון טורטורו הוא שחקן בחסד עליון. שאר הקאסט פחות מוכר אבל עושה עבודה מבריקה. אם יש לכם זמן איכות פנוי ואתם בעניין של בינג' - לכו על זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
