עדי בעולם

לאט לאט כל החברים שלי הפכו לרוכבי אופניים. הבנזוג מאז ומעולם היה איש אופניים, כזה שגם שלג ומינוס עשרים לא הפריעו לו לדווש לעבודה. מאז שמזג האוויר משתפר גם החברים הפחות מטורפים שלי מצטרפים לטרנד. שרה האיטלקייה הפסיקה להצטרף לנסיעות בסאבווי הביתה, דיאנה המקסיקנית תולה קסדה ליד המעיל בכיתה, אגנה מתקשרת אליי מהפארק, עושה סיבוב בשמש. בקיצור, רק אני הייתי החננה שבגללה לא יצאנו לטיולי אופניים למקומות ירוקים ורחוקים.

אז בשבוע שעבר נכנעתי, והלכתי עם הבנזוג לחנות אופניים. ראשית, צריך להבהיר שלא רכבתי משהו כמו חמש עשרה שנה, ואני לא מבינה כלום באופניים. כשהמוכר שאל אותי באיזה אופניים אני מעוניינת, עניתי: "אדומים". המוכר החזיר לי מבט תוהה, והסתכל על הבנזוג, שגילגל עיניים למעלה ואמר: "אופניים לתוך העיר, שלושה מהלכים, בטוחות לבחורה לא כל כך מתורגלת". המוכר, שנראה בבירור שהוקל לו, נתן לי עוד צ'אנס ושאל אותי אם יש לי בכל זאת עוד בקשה לגבי האופניים: "אפשר גם ירוקים", הסברתי בשמחה.

בשלב הזה הבין המוכר עם מי יש לו עסק, ועבר לדבר רק עם הבנזוג. קצת אחרי הוצגו לפניי אופניים בטוחים, יציבים, פשוטים להפעלה, והכי חשוב - אדומים. מדדתי אותם קצת, נראה בסדר גמור, אמרתי סבבה, ניקח אותם.

אתמול אספנו אותם מהחנות. מדובר בחנות שנמצאת במרחק משהו כמו שני קילומטר מהבית, אז הבנזוג הגיע על אופניו, אני הגעתי בסאבווי, ותיכננו לדווש ביחד הביתה. כאן גיליתי נקודה מאוד חשובה. מכירים את המשפט "זה כמו לרכב על אופניים"? משפט שאמור להביע את הרעיון שמיומנות כלשהי שרכשתם תישאר לנצח גם אם לא התאמנתם? בולשיט! לרכב על אופניים זה ממש לא כמו לרכב על אופניים. לא התאמנתם שנים - לא תזכרו איך לנסוע. תאמינו לי.

בעיה ראשונה התגלתה תוך כדי נסיעה, עת התברר שאני מתקשה לשמור על קו ישר. קרי, למרות ששטוקהולם עטורת שבילי אופניים נוחים, הם לא מספיקים לי, אני צריכה לפחות שני נתיבים בשביל השמיניות שאני עושה. זה גרם לבנזוג לבטל את התוכנית לנסוע לצד המים, כי היה סיכון רציני שאני אפול אל המים, רוכבת ישירות אליהם בלי שליטה על עצמי. אחר כך התברר שהתוכנית השנייה, לנסוע בתוך העיר, גם לא מדהימה, כי יש גבעת ענק באמצע ואילו אני התנשפתי כמו חולה אסטמה בהתקף קשה בעלייה הקטנטונת שליד החנות. בלית ברירה מצאנו איזה שבילון מעפן בדרך ללא מכוניות, ונסענו בזהירות הביתה. בסה"כ אני די גאה, גמאתי שני קילומטרים על אופניים. הבוקר קמתי כולי תפוסת שרירים וישבן (הכיסא של האופניים ממש לא נוח!), אבל אופטימית. אני עוד ארזה מזה.