יש ימים שהחברים הלא ישראלים שלי לא יבינו. את יום השואה הם עוד הבינו קצת, מלמלו מעין "משתתפים בצערך" כשהסברתי שאני לא יוצאת היום כי זה היום שאנחנו זוכרים את השואה. אבל את יום הזיכרון הם ממש לא מבינים. אולי צריך לבוא ממדינה שהיסטוריית המלחמות שלה כל כך עדכנית, בשביל להתמלא בצער אמיתי ביום הזה.
קצת קשה להיכנס למוד של יום הזיכרון כשהחיים מסביבי ממשיכים כמו תמיד. שטוקהולם חוגגת את האביב, התיירים ממלאים אותה, כל המקומיים יושבים בבתי קפה בחוץ. קצת קשה להזכיר לעצמי שביום הזה אנחנו זוכרים את מי שנפלו על הקמת והגנת המדינה. כדי לזכור כמו שצריך, אני מוצאת את עצמי עושה דברים שבחיים הקודמים שלי, בישראל, לא הייתי עושה. היום למשל, הלכתי עם זוג חברים ישראלים לטקס יום הזיכרון שאירגנה השגרירות. בדרך כלל אני לא אוהבת את האירועים האלה. רוב הישראלים שגרים פה הם לא ממש הטיפוסים שלי, ורובם גם מבוגרים ממני, כבר בעלי משפחות ועשרים שנה בשבדיה, ולאירועים עצמם יש אופי גלותי משהו, קצת לא מעודכן בהווי הישראלי העכשווי. אבל זוג החברים שלי, שהיה בשנה שעברה בטקס הזה, שיכנע אותי שהיה מכובד, ושיש טעם ללכת גם השנה.
אז הלכנו. עברנו את הטקס הרגיל של בדיקת תעודות ישראליות בכניסה לבניין הקהילה היהודית ("אחי, מה אתה לא שומע שאני ישראלית?" לא משכנע את המאבטחים לעולם. חייבים להציג פספורט ישראלי). הטקס עצמו הזכיר לי מאוד את מה שבבית הספר היסודי שלי קראו "מסדר". מעבר לזה שקיבלנו מדבקות "יזכור", האלה הכחולות עם הפרח שבלעדיהן לא היה יום זיכרון בבית הספר, אז עובדי השגרירות גם החזיקו בריסטולים והקריאו מהם קטעים, החל מיזכור וכלה בשירים. זה מסוג הטקסים שבארץ הייתי מגלגלת עיניים בחוסר סבלנות, ואילו פה הקשבתי בשיא הרצינות. חוץ מזה היו גם קצת שירים ("אחי הצעיר יהודה", "אנחנו שנינו מאותו הכפר"), ומקהלת ילדי בית הספר היהודי שרה "דמעות של מלאכים", בעברית טובה מאוד (שזה שיפור עצום מהקהילה היהודית בגטבורג, שם שמעתי פעם, בטקס יום השואה, את השיר "אלה אלה, שלה אגמר לעולם", פשוט כי הילדים היהודים שם לא יודעים עברית ברובם ולמדו בעל פה מילים שלא הבינו).
הדרך השנייה שלי להיכנס למוד יום הזיכרון, היא להקשיב ברדיו לשירים, כאלה שהחברים הלא ישראלים שלי לא מכירים, אבל אצלי רק צלילי הפתיחה כבר מעלים דמעות, ויש משפטים קבועים שבהם אני דומעת. הנער הזה עכשיו הוא מלאך/אליפלט הוא ילד בלי אופי, אין לו אופי אפילו במיל/בצמרות שחורות עובר, אז, אני אותך זוכר/היום הוא יום מותי, ענה אז החובש.
שירים שהמשפטים שלהם חרוטים בתוכי. אם אומרים לי "ובלילות שישי", ההמשך היחיד המתקבל על הדעת הוא "כשרוח חרישי". ביום הזה אני פותחת את הרדיו (טוב, נו גולשת לאתר של גל"צ ומפעילה משם) ומתמכרת לישראליות שלי ולצער שלי. זר לא יבין זאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
