עדי בעולם

בשיעורי הבית שהוענקו לכיתה לפני הסופ"ש האחרון התבקש כל אחד לכתוב חיבור על המקום האהוב עליו בשטוקהולם. מי שהטילה את שיעורי הבית האלה היתה המורה הכי מגדילת ראש בבית הספר, אווה. מה שהיא לא סיפרה לנו, זה שמתוך החיבורים האלה היא תבחר כמה מקומות, והכיתה תצא לסיור רגלי אליהם, תוך שכותב החיבור יצטרך להרצות על המקום. אם הכיתה היתה יודעת מה היא זוממת, היינו מתאמים מראש מקומות קרובים אחד לשני. אבל כיוון שהיא לא אמרה כלום, ישב כל אחד מהתלמידים והגה במקום החביב עליו בעיר, בלי גבולות. ככה יצא שבעוד אני בחרתי באולם הקריאה בבית התרבות במרכז העיר (שם יש עיתונים מכל העולם, כולל גיליון סוף השבוע של מעריב, באיחור קל של שבועיים), בחרה שרה האיטלקיה, למשל, בלונגהולמן, אי ליד האי הדרומי שהיה פעם בית כלא והיום הוא פארק טבעי יפה מאוד. גם שאר התלמידים התפרעו.

ביום שלישי נכנסה אווה לכיתה והודיעה שביום שישי אנחנו עושים טיול רגלי למקומות האהובים שלנו. רק אז הבינה הכיתה את גודל הצרה שנקלענו אליה. מישהו הציע שנעשה את הטיול באופניים, אבל לא לכולם יש. מישהו שאל אם אפשר לעשות את בעזרת הסאבווי, אבל אווה הודיעה שאל חלק מהמקומות שנבחרו אפשר להגיע רק ברגל. מול הכיתה הדוממת היא הורתה לבוא ביום שישי מצויידים בנעלי הליכה טובות, ונעלה את הדיון.

היום בבוקר התכנסנו כל הכיתה, למה שהתגלה כיום חם במיוחד (במרכז העיר נמדדו 19 מעלות!! וויהי). ראשית הוליכה אותנו אווה אל כנסייה גדולה במרכז האי הדרומי, שמריה הרוסייה בחרה כמקום האהוב עליה. בילינו כמה דקות בפנים ("הכנסיות הפרוטסטנטיות כל כך מכוערות", לחשה לי שרה האיטלקייה, "איפה קצת קישוטים?"), ואחריו הובילה אותנו אווה למקום שאף אחד לא בחר, אבל אם אנחנו כבר כאן אז למה לא: בחצר הכנסייה הזו קבורה אנה לינד, שרת החוץ השבדית שנרצחה לפני כמעט שנתיים בעודה קונה תחתונים בבית הכלבו היוקרתי במרכז העיר.

קצת אחרי זה התחלנו במסע:

מתברר שהרבה אנשים בכיתה בחרו מקומות תצפית על נוף כמקומות האהובים עליהם. למרבה הצער, מדובר בנקודות תצפית שונות, וכל אחת מהן נמצאת כמובן בראש גבעה אחרת. אז הנה נקודת תצפית אחת:

ואחרי זה הלכנו שוב:

אל נקודת תצפית שנייה:

בשלב הזה התנשפה רוב הכיתה, ולכן הנקודה הבאה ממש לא מצאה חן בעינינו. "את המקום הבא בחרה שירין", הודיעה אווה, ושירין האיראנית הנהנה בענווה. "זה בית קפה בעל נוף מצוין, הנה הוא". אווה הצביעה על המקום, וכולנו הבטנו בזעזוע על גבעת ענק, שטיפוס אליה ייקח בטוח חצי שעה לכל כיוון. מייד נעצו כולם מבטים כועסים בשירין האיראנית, שהתקפלה במבוכה והתחילה להסביר שהיא לא ידעה שנצטרך ללכת לשם, אחרת היא היתה בוחרת איזה בית קפה ליד בית הספר... היא לא התכוונה... שלא נכעס עליה.

אחרי דקת דומייה של זעזוע פרץ מרד. אני מודה שהתלמידה הישראלית היא שפתחה בו. "אני נגד לטפס על הגבעה הזו", הודעתי. שרה הצטרפה אליי מייד. אווה, שבדית דמוקרטית שכמוה, החליטה שנצביע מי רוצה לטפס אל בית הקפה. בהצבעה יצא שרק אווה רוצה לטפס על הגבעה, כל שאר הכיתה, כולל שירין שבחרה את המקום, מעדיפים ללכת לאיזה בית קפה במישור. וכך היה. יצא שאני הובלתי את הכיתה אל בית קפה שהבנזוג ואני גילינו פעם במקרה במהלך טיול רגלי, שמגיש עוגות לא רעות ופאנקייקים ובעל חצר ענקית שצופה כולה אל המים. היה נעים. (ואני בטח אקבל ציון סופי נמוך יותר בגלל המרד הזה. נו, לא נורא).