עדי בעולם

למרות איומי מזג האוויר, לאנץ' הבנות שלנו התקיים כסידרו היום. הגשם הואיל בטובו להפסיק בסביבות שתים עשרה, ועל כן החלטנו להמשיך עם התוכנית כרגיל. באחת בצהריים נפגשנו שרה האיטלקיה, דיאנה המקסיקנית ואני ליד הגשר ללונגהולמן (אי, כמובן שאי, במרכז שטוקהולם). לתומי סברתי שבית הקפה ששרה התכוונה להוביל אותנו אליו נמצא על האי הזה. טעות מרה, ושרה העמידה פני תם כשאמרה בקלילות שיש עוד עשרים דקות רכיבה על אופניים בשביל להגיע לבית הקפה, שבכלל נמצא בכיוון אחר.

עשרים דקות, מתוכן חצי בעלייה תלולה. דיאנה ושרה שילחו בי בדיחות כשבתור הפדלאה שבחבורה נאלצתי לרדת מהאופניים באמצע כל עלייה ולעלות באותה ברגל, פשוט כי אין לי מספיק כוח לדווש עד למעלה. אחרי כמה גשרים, כשכבר איבדתי את הספירה ולא היה לי צל של מושג באיזה אי אנחנו, הגענו לאיזה פארק, ושם נסענו משהו כמו קילומטר לאורך המים, כולל מעבר ליד חוף רחצה קטן ("הם קוראים לזה חוף?" אמרתי בזלזול כשעברנו ליד, "הם צריכים לראות מה יש בישראל". "אתם קוראים לחופים שלכם חוף?" אמרה שרה בזלזול, "את צריכה לראות מה יש באיטליה". "אתם קוראים לחופים באיטליה חוף?" אמרה דיאנה בזילזול, "את צריכה לראות מה יש במקסיקו". שקענו שלושתינו בתוגת געגועים הביתה).

ואז הגענו לבית הקפה. חביב, מגיש אוכל שבדי קלאסי (שרה הזהירה מראש לא לצפות ליותר מדיי), אבל נוף מקסים ושקט במיוחד, וגם מקום גדול ודי ריק. היה נוח. אחרי סנדוויצ'ים שהפתיעו לטובה (גם גרגר נחלים וגם צלפים באותו סנדוויץ'? פשש, במושגים שבדים מדובר בגורמה) שקענו בשיחת הבנות הרגילה שלנו, הנושא הקבוע: כמה מוגבלים הם הגברים השבדים החננים, ואיזה מזל היה לשלושה הפרטיים שלנו שזכו בנשים ים תיכוניות/לטיניות.

כמו שאנחנו מדברות התיישבו לידינו שני גברים עם מנשאים ותינוקות, סביר להניח בחופשת לידה (שהרי פה גם הגבר יכול לקחת אותה, ולעיתים האם לוקחת את החצי הראשון של החופשה, והאב את החצי השני, כשהתינוק קצת גדול יותר). האבות ישבו על קפה, עת התינוקות, שניהם כבר זוחלים, זחלו על פני כל הרצפה, המלוכלכת, הבנויה מאבנים גסות ומלאה בחצץ, וכמובן באנשים שמתהלכים ביניהם. צפינו בזעזוע בתינוקות מגיעים לכל פינות הקפה, מפוייחי ידיים ובמכנסיהם כבר קרעים בברכיים, מדי פעם מרימים איזה חצץ לטעום. התחשק לנו לצרוח על האבות, אבל לא אמרנו כלום, כי ידענו שלא יעזור. שרה, המתמחה ביציאות שאינן פוליטיקלי קורקט, לחשה תוך גילגול עיניים

 men should work

 מה שגרם לי ולדיאנה לפרוץ בצחקוקים עזים.

מכאן עברנו לתה, ולעוגיות. הפתעה עצומה: המקום מתמחה בעוגיות חמאה עגולות ענקיות (מה זה, פיצה? אמרה שרה בהשתאות), ובמרכזן ריבה. בדיוק כמו שאני אוהבת. עוגייה כל כך גדולה שהתקשיתי לאכול את כולה (אבל בסופו של דבר הצלחתי, כמובן).

כשנפרדנו, אמרנו שלום להרבה זמן. שלושתינו נוסעות השבוע לים התיכון. אני לישראל (עוד שלושה ימים!), שרה והחבר שלה ליוון, דיאנה והחבר שלה לספרד. ניפגש שוב בשבוע השלישי של יולי (כבר קבענו לאנץ').

תובנות מהנסיעה על האופניים היום: 1. אחרי כל עלייה גדולה יש ירידה. 2. בדרך חזרה, כל ירידה הופכת לעלייה. 3. גם אם נוסעים שעה אחרי הגשם, השלוליות עוד שם, והן ישפריצו. נוט טו סלף: לעולם לא לדווש בנעליים פתוחות אחרי גשם. גם לא עם מכנסיים בהירים.