עדי בעולם

אחרי שכולם התאוששו מהשיר של סבא, המשיכה התוכנית. ראשית, נטלו את המיקרופון החברה הכי טובה של קרן, גל, והחבר הכי טוב של עוז, תומר. "עשינו לכם הפתעה", הם בישרו לנשואים הטריים. האורות כובו, מסך וידאו ענק הופיע פתאום, ועליו - סרט. מתברר שבמשך כמה שבועות טובים אספו גל ותומר תמונות של עוז וקרן. תמונות שלהם בתקופת הסינגליות, תמונות מהצבא, תמונות מהתיכון, והכי הרבה, תמונות מתקופת הביחד, ועם מעגל החברים הטובים שמקיף אותם. את כל זה הם סידרו לפי הסדר, הוסיפו מוסיקה, בעיקר ישראלית, הוסיפו כתוביות עם הסברים, והופה, מצגת. הקהל ישב וצפה בריכוז, מחיאות כפיים מדי פעם. השולחן שלנו גם צחק מדי פעם, בייחוד כשהופיעה תמונה שלי עם עיניים עצומות (אני עוד צריכה לדבר על זה עם גל, באמת...).

כשנגמר הסרט מחאו כולם כפיים בהתלהבות. עוז וקרן, מחייכים, הודו לגל ולתומר. המיקרופון עבר לאמא של קרן. עוז וקרן התיישבו שוב, והפעם קיבלנו נאום של אמא. "קרן, ילדה שלי", פתחה האמא, ותיארה כמה היא אוהבת את קרן, איזה ילדה מוצלחת היא (אני מעידה שנכון), ואיך כבר בפעם הראשונה שקרן הפגישה אותה עם עוז, עדיין על תקן "ידיד", היה ברור לה שזו אהבה. קרן הנרגשת מחתה שוב דמעה, כולם מחאו כפיים.

המיקרופון עובר לאבא שלי, שנתן נאום, אני חייבת לומר, מפתיע. כי אבא, בסופו של דבר, הוא הציוני הגאה של המשפחה, כלומר, הימני. אז לשמוע ממנו מספר על הלילות חסרי השינה שהוא עבר כשעוז היה בלבנון, ואז שואל ברגש: "באיזה מדינה אחרת מגדלים ילדים ומשקיעים בהם אהבה, מחנכים אותם לערכים של שוויון ואנושיות, ואז מוסרים אותם לצבא בעיניים פקוחות ובידיים מושטות?" אבא שאל, וכל הקהל הנהן, לגמרי מזדהה. אבא סיים את הנאום מאחל לכולם שייזכו להגיע לרגעים מאושרים כמו חתונת הצאצאים שלהם, וזכה מייד לחיבוק נרגש מהחתן והכלה.

ואז, במפתיע, המיקרופון עבר לעוז. גם הוא, מתברר, הכין נאום. כדי להבין את גודל ההפתעה שיצר הנאום, צריך לתאר כמה עובדות יבשות על עוז: הוא גבר ישראלי, צאצא להונגרים-יקים שלא נוהגים להראות רגשות, הוא היה חי"רניק ארבע שנים וחצי, הוא שיחק בקבוצת נוער של כדורגל כל הילדות, הוא עד היום משחק כדורסל כל שבוע. כלומר, הוא לא מי שהייתם מגדירים בהכרח איש של מילים (להבדיל מאחותו הגרפומנית). אז כשהוא פצח בנאום, לא היו מופתעים מאיתנו.

בקול מלא כנות, פתוח מול כולם, תיאר עוז כמה הוא אוהב את קרן. במילים כל כך יפות, שהקהל נמס ממש, והשמיע אנחות קהל אמריקאי אחת לשלוש שניות בערך. הוא סיים את הנאום ב: "אני לא יודע אם נהיה עשירים או עניים, אם בריאים או חולים, אני יודע רק שכל עוד אני אהיה עם קרן, אני אהיה מאושר".

אלוהים איזה נאום מקסים. בדיוק כזה נאום אני רוצה מבעלי. וגם הבהרתי את זה לבנזוג, שזכה לתירגום סימולטני. קרן התנפלה על עוז בחיבוק עז, הקהל מחה דמעת התרגשות, ובני הדודים שלי, שכולם מכירים את עוז בגירסתו החי"רניקית, בהו בו בפה פעור. "זו את כתבת לו את הנאום?" שאלה בת הדוד מהגליל, מתקשה להאמין שעוז, הילד שאוכל רק שניצל עם קטשופ, הצליח להוציא משהו כל כך בוגר ומתקדם תחת ידיו. "לא היה לי מושג מהנאום הזה", נשבעתי לה, עדיין פעורת פה בעצמי.

מייד אחרי הנאום פרץ השיר של בריאן אדמס, זה שהפזמון שלו הוא

 Baby you’re all that I want

When you’re lyin’ here in my arms

 I’m findin’ it hard to believe

 We’re in heaven

עוז וקרן פצחו בריקוד, ואליהם הצטרפו מייד ההורים שלי, ההורים שלה, וטוב, גם הבנזוג ואני. משם כבר המשיכו הריקודים כל הלילה. אז התמונה של הפוסט הזה: הבנזוג ואני, רוקדים.

ובפרק הבא: מי מסרב לרקוד? מי שותה יותר מדיי? את מי תופסת סבתא עם הטקילה ביד?