עדי בעולם

זה היה עצוב.

נפגשנו בפאב, פורד, איציק ואני. שלושה ישראלים לבד מול המון שבדי. אוהד מאלמו.

הגול הראשון נכנס. איציק ואני מריעים בקול, פורד מעודד סולידי, עשרות שבדים תוקעים בנו מבט תוהה.

הגול השבדי. הפאב רועד, אנשים, מטר תשעים החתיכה בממוצע, מוחאים כפיים, מריעים בקול, שרים. אנחנו לא שומעים את עצמנו. הטלוויזיה משדרת שוב ושוב את הפאדיחה של דוידוביץ'. השבדים מגחכים, גם אותנו, אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

הגול השני שלנו נכנס. איציק ואני על הרגליים, צועקים יש בקול. פורד גם מעודד. מסביב כבר נשלחים אלינו מבטים זועמים, בהם כמה אנשים שברור לנו שינצחו אותנו במכות. פורד מברר איתי איך כישורי הקרב מגע שלי. אני מודיעה לו שלא יסמוך עליי, סביר להניח שבזמן שירביצו להם בי כבר יבצעו דברים אחרים.

בדקה ה-88, בשולחן אצלנו שולחים תפילה לאלוהים, מבקשים שיסלח לנו ששלושתינו רועים בשדות זרים, ומבקשים, אם אפשר, רק לנצח את המשחק. באורח ברור אלוהים כועס עלינו. השבדים מבקיעים, הגויים מסביבנו חוגגים בקול רם, השולחנות רועדים. אנחנו מזמינים חשבון עם הזנב בין הרגליים.

לפחות בדרך החוצה, עוצר אותי אחד השבדים היותר חמודים, ויקינג מגודל עם בלורית בלונדינית, מלהג משהו בשבדית ומושיט לי את היד ללחיצה. אני לוחצת לו את היד ומבטיחה: "בפעם הבאה!".