עדי בעולם

היה לי ערב קצת עמוס. אחרי משחק הכדורגל, שכאב, באמת כאב, הלכנו הבנזוג ואני לראות את הדירה החדשה שלנו. הבעלים הקודמים שלה עדיין גרים שם, אבל הם היו מאוד נחמדים ונתנו לנו לבוא ולמדוד כל מיני פינות וזוויות. למדנו כמה דברים מעניינים בביקור:

- בבניין יש משפחה בשם כהן. אני בהלם, עד היום לא נתקלתי פה ביהודים ככה סתם.

- יש הסבר לטפטים המכוערים ונברשות הקריסטל המזוייפות שממלאים את הדירה כרגע. תהיתי לעצמי מי גר שם שיש לו טעם כזה. ובכן, הם לא שבדים, הם פולנים, אמיתיים, כאלה עם מבטא חזק שאומרים ח' במקום ה'. ישר אמרתי להם שגם הסבתות שלי במקור מפולין. הם שאלו אם ביקרתי את המשפחה בפולין, הסברתי שאחרי השואה לא נותר את מי לבקר, השיחה גוועה קצת.

- הם גילו נדיבות והציעו להשאיר כל מיני רהיטים שלהם בדירה. מייד הודינו ודחינו בנימוס. כשהם הציעו ביתר שאת ואמרו "זה בסדר, זה בסדר, נשאיר לכם את הארונית המיותרת והמכוערת הזו" (ייתכן שאת ה"מיותרת" ו"מכוערת" הם לא אמרו, רק אני שמעתי בלב), נרעדתי קלות, בעטתי בעדינות בבנזוג והוא אמר בקול נחרץ: "אמרנו לא. תודה".

- יש סופר מרקט בפינת הרחוב, והוא פתוח כל יום, כולל סופ"ש, עד 23:00. במונחי שטוקהולם מדובר בסנסציה. אנחנו גרים עכשיו במרכז העיר, והסופר הכי מאוחר, וגם זה עשרים דקות הליכה מכאן, נסגר בעשר.

- יש פיצריה שני בניינים משם. הבנזוג כבר סימן לעצמו, ברור שזה יהיה הפיתרון שלו לערבים שבהם תורו לבשל.

האמת, חזרנו מרוצים מהתגליות החדשות.

ועכשיו, לארוז. בעוד כמה שעות אנחנו נוסעים לקצה העולם, באמת. טיול פיורדים בנורבגיה עם רוית ודימה. לא הזמנו מלונות או משהו. הרעיון הוא ספונטניות - ניסע ניסע ניסע, עד שנתעייף ונעצור בבד אנד ברקפסט הראשון שנמצא. אני מקווה שיהיה טוב.

וביום שאנחנו חוזרים לשבדיה - אנחנו נוסעים לאי. הפעם הבאה שאני אראה את מסך המחשב תהיה בעוד שבוע וחצי. אני מקווה שתהנו כאן בינתיים בלעדיי.