עדי בעולם

זה קשה, מתברר, לעבוד שמונה-חמש חמש פעמים בשבוע. מעולם לא הייתי טיפוס של בקרים. ועכשיו, גם אין לי זמן במשך היום, וגם אין לי כוח בלילה, כי קמתי מוקדם ואני עייפה. ואם אני יוצאת בערב - בכלל התמוטטות.

אלו היו חמש שניות של התבכיינות תוך ניסיון להסביר למה אני לא מעדכנת.

ועכשיו, לסופ"ש האחרון. ביום שישי סיימתי לעבוד ויצאתי להסתובב בעיר (הידיעה שלמחרת אני לא צריכה לקום מוקדם נסכה בי אנרגיה). איכשהו התגלגלתי אל הכיכר עם השוק, זה שאם מגיעים אליו בשעת הסגירה זוכים בחצאי מחירים. במקרה היתה שעת סגירה. שלל היום: חציל, קישוא, חסה, בצל ירוק ופלפל צהוב - הכל ביחד שישה שקלים. מדובר בעיסקה שלא תיאמן במונחים שבדים.

ועוד שלל שווה: עשרים צבעונים (הפרח האהוב עליי) בעשרים וחמישה שקלים. הנה תמונה:

בשבת הלכנו לארוחת ערב אצל שרה האיטלקיה והחבר שלה. החבר שלה, שהוא אחד השבדים היותר אלגנטים ושווים שאני מכירה, שלף בקבוק שמפניה, מזג לכולנו ואמר: "יש לנו שלוש סיבות לפתוח את הבקבוק: ראשית, שרה מצאה עבודה". הבנזוג ואני הרענו בהתלהבות, שרה הסמיקה קלות. "שנית, לעדי יש יום הולדת 25 בעוד שבוע". שלחתי לו נשיקה באוויר. "שלישית, אני נוסע לשבוע בסן פרנסיסקו בלי שרה". שרה שלחה בעיטה לעבר ביציו בעוד הבנזוג ואני צוחקים.

שרה, כזכור, היא איטלקיה שמבשלת, שזה צירוף שווה. לארוחה של אתמול היא הגישה למנה ראשונה בצק פילו ממולא במחית אבוקדו, פלפלים ושרימפס ("לא מרגישים את השרימפס", היא הבטיחה לבנזוג המודאג). למנה עיקרית: פילה חזיר (סליחה סבתא, סליחה אורן) עם פיסטוקים וחמאה, לצד תפוחי אדמה שבושלו עם שעועית ירוקה וצלפים. היה פשוט מעולה.

לקראת הקינוח הודיעה שרה שהיא הכינה "הפתעה לבנזוג". כל השולחן החליף חיוכים, כי ידוע שהבנזוג ימכור כליה, או אותי, בשביל הטירמיסו של שרה, ולכן אין ארוחה אצלם בלי הקינוח הזה. ואכן, לקינוח הופיעה שרה עם תבנית טירמיסו בידה, הבנזוג כבר בלע את הריר, ואז שרה אמרה: "התכוונתי באמת שעשיתי לך הפתעה. שיניתי את המתכון". חיוכו של הבנזוג נמוג, שכן הוא שבדי שאינו חובב שינויים. גם השבדי של שרה תקע בה מבט עגום ואמר לבנזוג: "אני אמרתי לה לא לשנות את זה!" הגיוון התגלה בזה שבמקום קפה שרה שמה בטירמיסו קלוודוס, וגם הוסיפה חתיכות אננס. האמת - מעולה! לי היה ממש טעים. הבנזוג אכל שלוש חתיכות, ובסיומן קבע בחוצפה: "המקורי יותר טעים". רררר.

את היום פתחנו בנסיעה המיליון ואחת לאיקאה מאז שעברנו דירה. היינו אמורים לקנות מזרון. חזרנו עם מזרון, כיסא עבודה, ושתי שקיות עמוסות דברים שאנחנו פשוט חייבים. איך זה קרה, אלוהים יודע. ואה כן, איקאה פתחו את דוכני הכריסמס שלהם. איזה כיף להסתובב בין כל הקישוטים האלה.

לארוחת ערב פגשנו את איליה ואשתו. איליה עובד עם המשרד שלי, והוא גם יהודי, ולקינוח גר במרחק שלושה בניינים ממני, אז נוצר חיבור מיידי. הוא הבטיח לקחת אותנו למסעדה יפנית בשכונה. הבנזוג עוד מילמל שהוא מקווה שיהיה שם סושי צמחוני, אבל התברר שזה בכלל לא מסעדת סושי, זה מסעדת ראמן. ראמן! המרק שאנחנו מחפשים מאז שחזרנו מטוקיו (התמכרנו שם לאיזה דוכן ראמן, אכלנו כל יום, ויום אחד אכלנו ראמן פעמיים, פשוט כי לא רצינו שום דבר אחר). מתברר שזה משפחה יפאנית שמשום מה עברה לכאן, והם עושים ראמן אמיתי, לא מקופסה. זה היה ממש כמו הראמן שאכלנו בטוקיו. וכל זה ברחוב ליד הבית שלנו. הבנזוג ואני מחינו דמעת אושר ולקחנו תפריט.

זהו. ועכשיו - למקלחת ולישון. עוד שבוע ארוך מתחיל לו.