בשבוע האחרון, עוד אחד עמוס בלי זמן לנשום, ביקר פה קולגה שלי ממקום העבודה הקודם, בועז. היה שמח לפגוש מישהו שהזכיר לי את החיים שלי פעם. רק שהוא אמר לי את אחד הדברים שאני הכי חוששת מהם: הוא טוען שיש לי קצת מבטא בעברית, מן הגייה שבדית למילים עבריות. הכחשתי מייד בעלבון, אבל הוא חזר אחרי המשפט שאמרתי, באותו ניגון. צודק. אמאל'ה.
יחד עם בועז הגיעה מתנת יום ההולדת הראשונה שלי השנה, מגילה. צעיף ירוק מבד משיי. ועוד הירוק "שלי". איזה כיף. (למרות שצדקת גילה, זה אכן צעיף לקיץ פה. אני אלבש אותו כקישוט בחורף).
דימה ורווית התקשרו אתמול לספר לי שדימה לא מגיע, כמו שהיה מתוכנן, בשבוע הבא לשבדיה. אוי. דימה היה אמור להשתתף במשתה יום ההולדת.
אתמול היתה אזכרה לסבא שלי, סבא דב, חמש שנים למותו. כבר כתבתי עליו פעם, איך הוא היה האחד האנשים שהכי אהבתי, האיש הכי שמח במשפחה, ואיך בחתונה של עוז הוא שם את "רינה אני אוהב את ערדלייך" וכל בני הדודים השתתקו ודמעו בבת אחת. הפעם גם אני וגם עוז לא היינו באזכרה. האם ההרגשה הזו, שאני מפספסת רגעים חשובים בגלל שאני גרה בחו"ל, תעבור אי פעם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
